פתאום פקחתי עיניים ופתאום לא. הייתי עצובה ואח"כ מפוחדת, ושוב
עזובה ולא חשובה, ורציתי כ"כ ונמאס לי. סגרתי דלתות שנפתחו
מעצמן כי הרוח חדרה וצימררה לי את הגב שהיה כ"כ שפוף וכ"כ לא
בטוח שהלב יחזיק מעמד בעוד מפולת שלגים כזו שתיפול לי על הנשמה
הפצועה שלי. וידעתי ששלג, טיבו לשמר, ואולי כי רק כך ייקפא דמי
עד כדי אילחוש ולא אהיה צריכה עוד להרגיש ולחוש ולתת תשובות
מרצות לעצמי ולהסביר דברים שלא היו מובנים לי מעולם. והרדיפה
שלא התישה אותי מעולם תפסק, והצחוק המרגיז שנשמע מבחוץ ייחלש,
ורק תופי הדופק בעורקיי יישמעו כמו נותנים את מיקצב העולם
לכולם. וחשבתי שאז, כשכולם ירקדו לפי מיקצב החליל הפרטי שלי,
אז, אהיה מאושרת. ורציתי למשול על עצבות ושמחה ובדידות. הו,
הבדידות. של כולם. פתאום הפסקתי לנשום ובלי לרצות חזרתי,
וצחקתי כשזלגו לי דמעות מהעיניים. וקינחתי את האף ששוב דימם כי
היה נורא חם. והבערה ששרפה לי את הרגליים התפשטה לבטן, לחזה
ולעורף ועשתה לי להתפשט מחולצה, ג'ינס, גרביים, תחתונים.
ופתאום התלבשתי ופתאום מספיק, רק שמלה קיצית ושיער קצוץ קצר
נורא, כמו ילד קטן בארגז חול של גן ציבורי באמצע העיר. והייתי
שקטה כי כולם דממו, ורציתי לרגע אחד להידמות להם ולהרגיש אותם,
ואולי אז הם ירגישו אותי. אם יירצו. וצעקתי כי שתיקתם צרבה לי
באוזניים. ושתקתי.
פתאום פקחתי עיניים ופתאום כבר לא.