אותו בוקר התעוררתי מתקשה להאמין, הרגשתי משהו, משהו לא ברור,
שונה. נראה שהכרנו זה את זה בתקופה מוזרה לחיינו. מחשבות לא
חדלו מלהציק לי. סביב עיניי טובה ואמיר ישנים. מלפניי,
בהשתקפות המראה, נראה אותו סבך הקמטים שמופיע כשחיוורון השמיים
התבהר. אני שומע חרחורי מנוע מבחוץ, כלי רכב והולכי רגל בעלי
מאווים סמויים. סודות אינספור מתמזגים כאשדי מים גועשים
וצוללים לתוך ערוץ עמוק. שמש בוהקת על הרחוב המכותר משני צדיו
בניינים המתנשאים בין שמיים לארץ והפרטים הפעוטים של חיי היום
יום מרחפים באוויר כאבק. הם הפזמון של העידן החומרני שלנו.
מה המלחמה הזו באמצע הטבע. למה לנו להתחרות בעצמינו באמצע הים,
האדמה. הרהרתי על המוות שלי. תהיתי אם אדע אלו הם הרגעים
האחרונים שלי. אני מקווה לפגוש את המוות עם שלווה, זה הסוד
לא?! אלמוות אני לא ראיתי. אני מניח שכולם מחפשים את הישועה של
עצמם בבדידותם אומנם עדיין כל אחד מאיתנו כמו גחל מתוך האש. מי
אתם בשבילי, חשבתי. "הרהורים מחלישים את האדם". אמרה טובה,
מציצה מבעד לשמיכה. "האדם הוא לעיתים היריב של עצמו". מכסה את
ראשה. בעוד השמש ממשיכה את מסלולה היומי, מחר תשוב ותנוע באותו
מסלול. כולם חיים ומתים, מהם מודעים לעצמם, מהם שאינם מודעים.
במשך החיים מצטברים רגשות שאין לפענחם, הם שוקעים וקופאים
בלבינו, לרגשות האלו יש משמעות. הם נפלטו מגלי החיים ובאופן
קסום הם פשוט הופכים לזיכרון. אותו לילה מה שאזכור בליבי אחרי
שאחרים ישכחו.  

השניות הפכו לדקות, הדקות לשעות וימים עברו. במידה מסויימת
העמדנו פנים כאשר בין שיחה לשיחה היינו מחליפים מבטים עם חיוך
קל של מבוכה לא ברורה. אני דאגתי לא להתרחק ממנה כשם שהם דאגו
לא להתרחק זה מי זו. אמנם חשתי בדידות איומה, אבל בסך הכל
הרגשתי טוב. כמו שהיא חיה את עולמה אני את שלי: יוצא מהמיטה,
מצחצח שיניים, מתגלח, אוכל ארוחת בוקר, מתלבש, יוצא מהבית ועד
שאני מגיע לבסיס אני חושב: "היום הזה הוא עוד יום שכדי לחיות.
יום ראשון של שקט שלווה ובדידות, מצפים לי עוד עשרות או מאות
ימים כאלה".
במבט לאחור הייתי רוצה להדוף את מחוגי שעוני לאחור על פני בית
העלמין של השעות שכבר חלפו, הנעות ללא רוח חיים בהיכל קבורתן
המעוגל, במחשבה שהייתי מעדיף לא להיות קיים כלל: "אני לא
מרגישה התלהבות זהה כלפי מערכת היחסים הזו". בין חיוך לעצב זה
היה מפחיד, אבל ממה בדיוק פחדתי לא הצלחתי להבין. הבטתי בה,
ביופייה הגופני שגרר אותי אל סף כאב ומאותו הרגע שמתי סימן
שאלה ליד כל סימן קריאה.
אין ספק שהלילה השני היה קצר מקודמו, אפלוליות הירח עדיין
נמרחה בשמיים, במיטה ישנו טובה, אני ואמיר. שרר שקט מלבד
חיכוכי גוף המחפשים את התנוחה המושלמת. כשעצמתי את עיניי הבהבו
באפלה צורות קטנות ובאוזני עוד הדהדו צלילי קולה של טובה אבל
גם אלה לא נמשכו זמן רב. תרדמה נפלה עליי וגררה אותי פנימה,
נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו באחד מאותם הלילות הקרירים, כאשר
נחשפו כוונתינו ומבטינו ננעלו. היא ביקשה שאנשק את שפתיה: "תן
לי נשיקה". "מה?" שאלתי כדי לוודא שזה לא עוד אחד מן הקולות
הפנימיים שלי. "נשק אותי", היא אמרה שנית. עינייה היו כהות
ולחות, יכולתי לראות את עצמי, היה בהם איזשהו רוך, ביטוי חזק
למיניות שבה, לא דבר זול, להיפך, עצמאות, חופש, מעין מודעות
שיש לה. המשלימה אותה.
הרמתי את ידי לעבר הלחי שלה: היא הייתה קרה כאילו חלק מן האופי
שלה התבטא בפניה, החלקתי את אצבעותיי סביב אוזנה בדרכי אל
שפתיה. כאשר נשיכה עדינה מנעה מבעדי לחקור את מרקם שפתה
התחתון. כמו חתול שאישוניו התרחבו נהפכה טובה לטרף ונישקתי
אותה... פיזית הייתי שם, הבעות פניי, קרות כבדרך כלל, לא העיבו
על עצם העובדה שלאורך שניות ספורות הייתי בכמה מקומות מדהימים
ונכון יכול להיות שהיה זה חשק חולף שלה, חשק מהנה אך חסר
משמעות, מתוך הרצון לשכוח את העולם לרגע ומה שיישאר הוא הטעם
הלח של שפתיי והמחשבה של מה היה קורה אילו הדברים קרו אחרת.