איי שם ישנו שדה אינסופי. בשדה הזה גדלים להם עצים משונים ולכל
אחד יש חלום. תהיתם פעם, אם החיים שאתם חיים הם ממשיים? אולי
זה רק חלום? אולי החיים שלי הם חלום אחד קצר בסדרה של חלומות?
אבל, הבעיה אולי שבחלום הבא לא נזכור מה חלמנו לפני כן.

ואז יאמרו חסרי הברירה:
- זה כל כך נדוש התיאורים האלה על החלום שהוא החיים והחיים שהם
אינם דבר מלבד חלום.

אולי. אבל, מי אתם שתגידו לי? אתם החלום שלי. אני יצרתי אתכם,
עם החיים שלכם והחלומות שאתם חולמים בחייכם. כל העולם הזה נבנה
על ידי. כל חוקי הטבע, כל אופי של בן אדם בודד, כל מאורעות
ההיסטוריה...כל האוריגינליות שברעיון החלום והחיים שכבר "פסה",
כל המתחכמים שמנסים להראות כמה מורכבים הם... הכל רק חלום קצר
שאני חולם בלילה שלי בשדה האינסופי. רק עד שייגמר. ואז אני
אחלום חלום אחר, והכל בו יהיה שונה, לא ניתן לתיאור. והעולם לא
יהיה עולם, אדם לא יהיה אדם ולא יהיה דבר שיהיה אפשר להשוות
בצורה כלשהי לחלום שאני חולם עכשיו.

הלוואי והייתי יכול להתעורר, או לפחות לראות מה העצים האחרים
חולמים. אבל להתעורר, משמע להפסיק להתקיים. כי אני קיים רק
בחלום שאני חולם הפעם. כשאתעורר, מי אני אהיה? כנראה שאכיר את
עצמי, אבל זה כבר לא אהיה אני.

ואז ישאלו:
- רגע! אבל למה  כולם חולמים את אותו החלום? למה כולם נולדים,
גדלים ומתים? למה כל כך הרבה חולמים את אותו החלום?

ואני אגיד לכם:
- טיפשים! זה החלום שלי. אני בונה אותו, אני משועבד לחלום שאני
בונה ולכן גם אתם. אין קולקטיביות בלעדי מקור. ואני המקור. אני
מודע לכלא שאני נמצא בו, אבל לשנות אותו לא יכול. או שלא יכול
היום?
ואיך אני יודע שהעולם שאני רואה מחר הוא אותו עולם שראיתי לפני
כן? אולי זה כבר חלום אחר רק אני לא יודע על זה? לא קרה לכם אף
פעם שהרגשתם ש"זה כבר קרה לי", "כבר הייתי פה"?

ואולי השדה והעצים והעץ שהוא אני זה רק חלום של מישהו אחר? אתם
הרי חיים את חייכם וחושבים ששלכם הם. חלקכם מכירים אותי ואני
מכיר אתכם. חלקכם לא מכירים אותי, ואני לא מכיר אתכם. כי אתם
רחוק בפרטים הקטנים, בחלקים נפרדים של חלומי שאני אפילו לא
יודע עליהם. חושבים שאתם חיים את חייכם ושואלים את אותן השאלות
כי אני שואל אותן.

אולי החלום שלי, כל דבר כך או אחרת הם רק תפאורה בחלומו של
מישהו. אולי כל חיי הם רק קיר לבנים בגינה שרואה בחלומותיו
מישהו אחר שנזכר בילדותו, וילדותו היא לא יותר מכתם על בד
בחלומו של אחר. ואולי הכל ביחד, זה לא יותר מפרט שולי וחסר
משמעות עד כי כמעט ולא קיים במציאות שאותה אי אפשר לתאר או
להבין?  

גם אתה, זה שכותב את השורות האלה הוא רק חלק מהחלום שלי, ואני
מביט עליך מהנייר וצוחק. אתה יוצר אותי, אבל אני זה שיצרתי
אותך כדי ליצור אותי.

- ואיך אתה יודע שאני זה שכותב את השורות האלה? אולי זה אתה?
מסתכל על עצמך מהנייר? ואולי אני חולם אותך? מה תגיד על זה?

- בוא ונחלום ביחד. בין אם אתה קיים או לא. בין אם אני קיים או
לא. בין אם השדה האינסופי והעצים קיימים, ומישהו מאתנו אחד
מהם.
בוא נחלום ביחד, כי מתישהו נתעורר, או נחלום חלום אחר, ואז לא
נזכור דבר, רק מדי פעם הרגשה חלושה של משהו שאולי היה. אולי
כבר השורה האחרונה שנכתבת כאן, היא כבר שורה מפסוק שמרכיב
סיפור אחר שאת תחילתו וסיומו לא נדע לעולם.

בוא נחלום.