רציתי לכתוב עליך קטע, ולקרוא לו "טעות".
כמה מצחיקה אותי הידיעה שזה כל כך לא מצחיק, העובדה שכל מערכת
היחסים שלנו הייתה טעות, בכל שלב ושלב, וכל שלב היה שונה
לחלוטין.
אבל מה שקרה הערב, יזכר בתור הטעות הגדולה ביותר של חיי.
איך משהו שהוא כל כך לא נכון, יכול להרגיש הכי נכון בעולם.
להיות בזרועותיך, זה הכי טבעי שאפשר, לא?
אבל זה הכי מוזר ומגעיל.
אני מרגישה כל כך זולה.
נתתי לך לגעת בי וללטף כמו פעם ורציתי לבכות.
אתה רק דיברת על זה שאתה יודע להכות עם הנשק שלך ו: הנה, קחי
שוקולד.
אני לא רוצה שוקולד! יש לי בחילה נוראית גם כך, אז אתה דוחף לי
מתיקות מלאכותית לפה, שתשתלט לי על כל הגוף.
עכשיו אני רוצה להקיא.
השפתיים הרכות שלך, כמה שזה נכון, כמה שזה פסול.
הזרועות שלך מחליקות על העור שלי ומותירות אחריהן צמרמורת של
טוב ורוע.
זיין מטומטם, קראתי לך, ולא סתם.
הרי אתה יודע שאני לא יכולה לעמוד בפניך. ואתה, מנפנף במשיכה
המינית שלנו כאילו לא יקרה מזה כלום. וברגע שנגעת בגב שלי,
עיסוי תמים, ידעתי מה יקרה.
ואיכשהו, שיחזרנו את הנשיקה הראשונה שלנו, כשעוד הכל היה
טהור.
הייתי טהורה לפני שבאת, ועכשיו, עכשיו אני הכי טמאה שאפשר.
לכלוך מציף אותי.
חזרתי הביתה וברחתי למקלחת, לשטוף מעצמי אותך, כל מקום שנגעת
בו צורב פתאום, אני נגעלת כל כך מהשאריות שלך עלי.
ריח של סקס נשטף לביוב. זה ריח שנוצר ממך וממני יחד. תרכובת
דוחה של מעשים אסורים, של אהבה מזויפת.
רצית לקפוץ רגע לעבר, להיזכר, ואז לחזור ולדבר איתי על
המשקפיים שלך כאילו לא הכית אותי רק רגע לפני. תחזור למציאות,
לו רק הייתי יכולה לצאת ממנה ולשכוח.
כמה התאפקתי לא לבכות, לא לשחרר את הזעם.
ואני כל כך זועמת עכשיו, ורוצה שתתרחק ממני.
ואל תחזור, כי אני לא אתן לך.
תלך.
תלך רחוק.
עד שלא אראה אפילו נקודה שחורה וארורה, עמומה, שהיא אתה.
רחוק יותר.
עד שהגוף יפסיק לצרוב.

איזה כוח איום היה זה שמשך אותי אליך? המשיכה של החלש אל
החזק, של המידרדר אל העולה! או אולי הייתה זו אהבה? האם זה מה
שאתה קורא לו אהבה? אתה יודע מה זאת אהבה?
(העלמה יוליה- אוגוסט סטרינדברג)