תחזיק אותי חזק, אני נופלת.
אני לא יודעת לאן אני הולכת.
בערפל הזה שקראתי לו "עתיד" אני חושבת שאיבדתי את העצמי
האמיתי.
אז פעם חלמתי להיות רקדנית וידעתי שזה כל מה שאהיה,
אבל אז גיליתי שזה לא אפשרי, אלה לא היו התוכניות שם למעלה.
אז החלטתי להיות שחקנית - אם אלבש מסכות איש לא ידע איזו
פחדנית אני מתחת...
אבל הפחד גדול מדי מכדי להעניק לי בטחון, והרגליים רועדות לי
כשאני מדברת בשמו של אחר.
אז עצרתי לרגע ולקחתי נשימה, נתתי לחיים להוביל אותי קצת. תראה
לאן הגעתי, ככה, בלי כיוון - אני שוב פעם נופלת, הפעם בלי
סיבה, בלי תירוץ, בלי הצדקה.
החיים יחזיקו אותי עוד כמה חודשים בתכנית הסודית שלהם, אבל
בסופם אהיה חייבת לאסוף את השאריות שלי, לסדר את החדר המבולגן
והמצועצע שלא התבגר ביחד איתי, וללכת.
לאן? אני אמורה למצוא לבד, מעין מבוך-פזל מגניב שכזה.
וכשאגיע למקום בו שוב לא אדע,
תחזיק אותי, בוודאות שוב אפול.