לשבת לצידה על המזרון הצר,
להקשיב לנשימותיה,
לנסות להצל עליה מהשמש שחודרת דרך הרשת השחורה,
היא כמעט ישנה,
מעביר יד עדינה על הגב התחתון שלה, מרגיש אותה נדרכת ונהנת
במקביל,
היא מסתובבת אלי לאט,
עם העיניים הנוצצות האלה,
חצי חיוך דורך שאתקרב כבר אל שפתיה,
לרפרוף עדין, בחום של היער,
והרפרוף, הופך למשהו ארוך יותר,
עדין עדיין, אך נחוש.

יד אחת מונחת על מותניה, השנייה על כתף,
מצמיד אותה אלי,
מרגיש את החיוך שלה מתרחב,
ולוחש לה...
עוד מעט,
עוד מעט,
נהיה רק שנינו לבד...