אתמול החלטתי שאבוא לבקר אותך, אספר לך שמאז מה שקרה לא עזבת
את ראשי.
לקחתי ורד אדום, את קטורת הוניל והבושם שלך. בסוף הוספתי גם
פנקס ועט וכמה נרות לבנים של שבת.
נעמדתי מתחת לעץ התפוח שגדל ליד המצבה שלך, שהייתה אפורה
מתמיד. הגשם שטף את כולה והיא נראתה כאילו נבנתה ברגע זה.
הנחתי לך ורד אדום והדלקתי לך קטורת וניל. פתחתי את הפנקס
וכתבתי לך מלות כאב שתמיד ביקשת שאכתוב, בניסיון לרצות אותך
ושאולי משום מקום תחזרי לחבק אותי בין זרועותיי. לבסוף בישמתי
אותך בבושם שלך, נוצצים הגיעו משום מקום ועשו את הרגע לסצנה
שיצאה מתסריט של סרט דביק.
אף אש לא בערה בשמיים, אף קסם לא נוצר - אז עזבתי אותך שם.
שיערתי כי לא רצית שאנסה עוד לחזר אחרייך, ואת רק מבקשת עכשיו
שאניח לך לנוח בשקט על משכבך.
בחזרתי תלשתי מהדלת את השלט שתלינו כשעברנו לגור ביחד, והנחתי
לו ליפול מידי אל הפח שעמד מאחוריה. התיישבתי על כסא שממנו
ראיתי את השמיים בבהירות. בדיוק כשהגעתי כוכב מנצנץ פקח עיניו
בשמיים ושאף את נשימתו הראשונה בחייו. התיישבתי על אדן החלון,
רגל בפנים ורגל בחוץ. עצמתי עיניי ונשמתי לרווחה, אך עדיין לא
הבנתי מה טיהר אותך כל כך. זו הייתה רוח קרירה שחדרה עד לשד
עצמותיי. הרגשתי כאילו מישהו מנסה לקרר את לבי מהחום שלו
אלייך, אז הפסקתי לנשום את אוויר הלילה שלך.
הסתכלתי בכוכב המנצנץ וקיוויתי שאולי זו את שם למעלה, מנסה
לחפש אותי, למרות שתמיד אמרת שקשר ממרחק לעולם לא מצליח. |