הדלקתי קטורת ורדים בצד אחד של החדר, וקטורת וניל בצד השני של
החדר. נעמדתי באמצע החדר בשביל לקבל את החיבור של שניהם.
ניסיתי וניסיתי להבין מה כל כך אהבת בהם, אבל לי זה הריח יותר
מתמיד כמו גפרורים שנשרפים.
כיביתי את הקטורות ואיתם נכבה גם חלק מאהבתי אלייך בלבי. כעסתי
ורתחתי על שהצלחתי להשתחרר ממך, ומצד שני גם חייכתי על כך
שהראיתי לך שאני מסוגל בלעדייך.

הימים רצו לי מהר והלילות זחלו לי לאט, בזמן שדחפתי גלגלי
שיניים במכונות שהעלו לי מחשבות עלייך. את הבושם שלך קניתי
בעשרות משלוחי דיוטי פרי בכל פעם שטסתי ללונדון, למלון שבו
הכרנו. הייתי מבשם את כל החדר בבושם שלך, ומדמיין שאת עוד
עומדת מולי ומחכה שאכתוב לך מילות כאב.
התמונה שלנו, זאת שצילם אותנו איזה אחד ליד הביג בן ופחדת שהוא
יברח ויגנוב לנו את המצלמה. מסגרתי אותה בתוך לב שחור, וכל פעם
שאני מסתכל בחיוך הנוצץ שלך ובעיני החתול התכולות שלך, בורחת
לי דמעה מהעין היישר אל השפתיים.

זה קרה באיזה יום חמישי אחד והשמש זרחה בשמיים וכאבה בעיניים
יותר מתמיד. אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול. את קמת בחמש
בבוקר, כי רצית לצייר את השקיעה על בד הקנבס הענקי שקניתי לך
ליום השנה שלנו. התיישבת כהרגלך על החלון, רגל בפנים ורגל
בחוץ. עצמת עינייך, הדלקת קטורת, ונשמת עמוק. הוצאת את הרגל
השנייה, ופתחת את העיניים. "אני הולכת לעשות משהו הרבה יותר
גדול הפעם" אמרת לי כשנעמדת על אדן החלון. התחלת ללכת, אבל
הפעם בעיניים עצומות. רצתי אחרייך, כמו בכל פעם ששיחקת במוות
שלך. צעקתי לך שתחזרי ושאכעס עלייך אם לא תקשיבי לי, ואת - כמו
תמיד - המשכת ללכת, רק יותר ויותר מהר כשציחקקת בצחוק המתגלגל
הזה שלך. החזקתי את האצבעות אחת בתוך השנייה כמו שני אגרופים
שמוכנים להכנס לתוך הקיר מרוב המתח. לפתע פתחת עינייך וסובבת
ראשך לאחור, החצאית שלך נתקעה בחלון של השכנים שלנו. התכופפת
לשחרר אותה, ובידיי לא היה דבר לעשות. החלקת, ואני רק בהיתי בך
מרחוק נופלת עשר קומות עד לתחתית של העולם. קפאתי, ולא הצלחתי
לזוז עוד כמה דקות אח"כ, נשארה מולי רק התמונה שבה כל עצמותייך
מרוסקות ואת מדממת למוות. קראת לי, צרחת את שמי, ולא הצלחתי
לעשות דבר. רציתי לקפוץ אחרייך, לחבק אותך בזמן המוות שלנו,
אבל פחדתי. פחדתי לאהוב אותך.
נכנסתי פנימה, התיישבתי על הכיסא ובהיתי בבד הקנבס הריק שלך.
הוא היה ריק כמעט כמוך, לבן בלי אף קו שמשנה את ההדפס הרגיל
שלו. אולי בעצם היית טיפה שונה, היו בך את כל צבעי הקשת, וכל
פעם התנהגת אחרת.
רציתי לצרוח, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מבין שפתיי. רק אז
נזכרתי שהדבר האחרון שאמרתי לך הוא שאני כועס עלייך, ומשהו
התהפך לי בבטן.