שמש הזהב של הבוקר כבר סיימה את משמרת השמיים שלה, ושחור הלילה
שלך הוא זה שמציף את השמיים שאהבת לרחף בהם.
אני פותח את חלוני ומסיט את וילון הטלאים שתפרת לי לפני שעזבת,
כל חלק של בד קרעת מתקופה אחרת שלנו ותפרת את כולם ביחד. לא
רצית שאשכח אותך.

פעם, תמיד אחרי שהייתי נרדם היית קמה בשקט, מנסה בכל הכוח שלא
להזיז את קפיצי המיטה ולהעיר אותי. היית פותחת את החלון,
מוציאה ראשך ושואפת כל טיפת אוויר של לילה. כשהייתי מתעורר
ושואל מה קרה, היית אומרת שאת בסדר ושאחזור לישון. היית אומרת
שאת בשלבי הטיהור היומי שלך, ושאת חייבת להתנקות מכל זוהמת
האנושות שעברת ביממה הזו.
אני בכלל לא הבנתי על מה את מדברת באותו השלב, עד שלימדת אותי
איך זה לחיות בעולם שלך. הכל אצלך היה שונה ומפורש בדרכים
אחרות לחלוטין ממני. לפעמים הרגשתי טיפש כי לא הבנתי על מה את
מקשקשת כל הזמן ופחדתי שתצחקי עליי כשאשאל אותך למה התכוונת.
ישבת על צד החלון, רק עם רגל אחת בחוץ, והדלקת קטורת וניל.
שיחקת עם עשן הקטורת והוצאת את הרגל השנייה. תמיד פחדתי
שתסובבי ראשך, תקרצי לי עם העיניים האפורות שלך ותקפצי. ובידי
רק יישאר הורד הלבן ההוא שתמיד השארת לי למזכרת אחרי שהלכת
לטיולים הארוכים ההם. כל פעם פחדתי שלא תחזרי אליי, וכשהיית
חוזרת הייתי מחבק אותך חזק חזק בתקווה שלא תעלמי לי יותר. אחר
כך היית עולה על אדן החלון, מחזיקה חזק חזק והולכת על הפסים
שבלטו מקיר בית הקומות שלי. הייתי רודף אחרייך, מוציא ראשי
ודורש ממך לחזור. את נשארת בשלך, צוחקת צחוק מתגלגל ורק מתפתה
להמשיך לטייל. אהבת את הסיכון הזה, המשחק הזה בחיים. זה היה
בדיוק כמו ללכת בכבישים לפני העצירה של המכוניות, או לעבור
ברמזורים האדומים באמצע כבישים סוענים. תמיד אני הייתי זה
שנשאר בשרידי עקבותייך, זועק לעברך שתפסיקי לרמוס את הלב שלי.
כל צעד שהתקרבת למוות, עוד חלק ממני התיישב על אדן לבי ובכה
עלייך.