אני רוצה לחבר לעצמי כנפיים לבנות עשויות סבך נוצות שמצאתי
בדרכי אליך, ולעוף מעל מחשבותיך בשמי שקיעות הרומנטיקה שלנו.
אני רוצה לקחת רסיסים של משאלות, לטבול בצנצנת מים טהורים,
ולפזר סביבך. אעשה זאת בתקווה שיום אחד תגיע אלי במשלוח בדואר,
עטוף בפואמות שאהבת לשרבט לי ובסרט אדמדם שנצנץ כשפתיך.
אני רוצה לפנטז על הימים בהם לא פחדת לפרוש ידיך סביבי ולהרשות
לי להרגיש מיוחדת. כשהייתי מנפצת לך את בועות הסבון הורדרדות
ולא הסכמתי להחזיר לך את מפתח לבך, שהיה שבוי ברשת הדייגים
שלי. רציתי לשמור אותך לעד. במחשבות הייתי עורפת את ראשך,
מכניסה אותו לצנצנת שעליה כתבתי את שמך, ומוסיפה אותו למדף שבו
היו מונחים עוד עשרות אחרים. במציאות הייתי עוטפת אותך בנשיקות
שלי ולא נותנת לך להרגיש מהו החופש.

אני משרבטת לך מילים על חתיכת דף נייר קרוע שתיכף ייזרק לפח,
כמו הקודמים לו, בתקווה שתסלח לי. אני רק מקווה שהפעם אצליח
לתרגם את מחשבותיי למילים הרוסות בכדי שסוף סוף אוכיח לך שאני
מבינה את שפתך. אדבר על אהבה וידידות ופשטות, כמו שציפית ממני
תמיד, ועכשיו אינך יכול עוד.

אני מדליקה לך נר בחלון הקטנטן שנבנה מעליך בכדי שיזכרו את
להבת התשוקה שזרעתי בך בכל בוקר. נר חסר כל צורה מוסכמת, רק
כמה מולקולות שעווה שהצטרפו יחדיו לריקוד הלהבה הזהובה שכל כך
אהבת.
אתה רומס אותן למוות, את מולקולות האהבה שלנו, ולא תפסיק לרקוד
עליהן עד שלא יפסיקו הציפורים לזמר לך את זימרות הבוקר של
הסתיו ושל השלכת. תיכף היא תבוא ותנתק עלים מהעצים שגדלו
מעליך. הם יונחו בשלווה על קברך, שמעולם לא היה אפור יותר.

אני בוכה למענך, רק תפסיק לרמוס את המולקולות היחידות שנותרו
לי ממך. אני מתחננת, אהובי, תפסיק עם הילולי השמחה על שהתנתקת
ממני.
מעולם לא התכוונתי עם השגעונות שלי - כפי שאתה רומס את
המולקולות האחרונות שלי - לרמוס אותך.