אלוהים אינו יכול. משפט שובר מוסכמות, אלוהים יכול הכל. אבל
אלוהים אינו יכול, להביט, להסתכל. הוא פוחד להסתכל, הוא פוחד
מבני האדם.

עיניים תמימות של מלאך מביטות בפחד וחוסר אונים על פני שליחו
של השטן מרים ידו בשנאה רגע לפני הסוף, כנפיו הלבנות מקופלות
באימה, מלוכלכות בדמו. הוא יודע שהגיע תורו, הקורבן. וברגע
שהגיע הקץ, שולח אלוהים את ידו ואוסף אליו בעצב את נשמתו
האבודה של אותו מלאך. זיכרון למה שכבר נעלם.

החיוך שהיה אתמול נמחק מהפנים של כולם. מי יכול לחייך אחרי
שהוא מעורב בפיגוע רצחני שכזה? לא אני, בכל אופן.
תחושה של חנק ופתאום הכל אדום וחם. אש צורבת ורודפת מכל
הצדדים, מנסה לתפוס את כל מה שהפיצוץ עוד לא השיג, מושיטה ידה
הארוכה ומניחה אותה בחוזק על הגרון.
אני עדיין יושב על הכיסא שלי, כל הצרחות מסביב, אנשים רצים
ואני לא הזזתי אפילו שריר. אני לא יכול לקום, רק להביט על האש
הקרבה, מבקשת לקחת אותי אל חיקה, לקחת את כוחי ולהוסיף לשלה.
לא שמתי לב שאני כבר משתעל ולאט לאט אני מתחיל להבין שאני
בשוק. מביט בעיניים ריקות ולא יודע איפה אני נמצא, אם זה חלום,
מציאות או שהכל כבר נגמר.
אז הרגשתי יד, על הכתף, רכה, ופרצוף כל כך יפה ניצב מולי,
בעיניים תמימות, ובקול מתחנן אומר: קום, לך מפה עכשיו, בבקשה.
והפרצוף המוכר, היפה לי כל כך, נעלם לתוך האש. זה היה הרגע
שהתנערתי, התעוררתי, קמתי ממקומי והסתכלתי מסביב, מנתח את
המצב, מחפש יציאה.
ראיתי מעבר צר אליו האש עוד לא הגיעה, כאילו מישהו החזיק אותו
במיוחד בשבילי. התחלתי לרוץ כמו מטורף, נחוש לצאת, לברוח.
יצאתי מדלת החירום וראיתי את המדרגות. התחלתי ללכת למטה, לצאת
כמה שיותר מהר, אבל גיליתי שהחום הנורא מבעבע גם שם. נשאר רק
כיוון אחד בשבילי, למעלה, קומה אחת, גבוה מעל כולם. התחלתי
ללכת, חושב רק על לצאת מכאן.
מהרהר במה שעבר עליי, עדיין לא מבין, הגעתי וראיתי את קצה
המנהרה. ראיתי את האור, סוף סוף, הקלה. רצתי קלות עם תקווה קלה
שנשארה, מנסה להבין עדיין מה קרה.

ואז עצרתי, נעמדתי במקומי, הסתובבתי אחורה וקפאתי. האש עדיין
מתקדמת אחריי, אבל לי לא אכפת. חושב על סיון, השותפה שלי. ואני
נזכר: הצעקה "מטוס בא", הפגיעה, פיצוץ, האש שהתחילה, המהומה.
פתאום הכל היה בהיר, הפרצוף שהעיר אותי, סיון, פגועה, נשענת על
כתפי ומתחננת שאציל את עצמי בעיניה השחורות, לה לא נשאר עוד
כוח. ואז היא נפלה, בוכה חרש, והבכי נעלם לתוך הלחש של האש,
עיניה נסגרו, ובסוף גם גופה נעלם אל תוך הלהבות.      

אומרים שממש לפני הסוף, האדם מבין דברים שהיה עיוור אליהם כל
חייו. סיון, המלאך שלי. תמיד שם, אצלי בלב, אני אוהב אותה. אבל
היא איננה, השטן גזל אותה. איבדתי אותה.
הסתובבתי והרמתי מבט שופע דמעות מלוחות, ובכאב רב צעדתי לעבר
האור.

וכשחציתי את שערי גן עדן ראיתי את הדרך לגיהינום, כל כך לוהטת
ומפתה. התור שם כל כך גדול והאש הולכת וגדלה. חמה יותר, צורבת,
ואחריה בא החושך, שחור יותר מתמיד, סוף הדרך.
סוף הדרך שלי.




מוקדש לכל אותם בני אדם שנפגעו בניו יורק.