איך ששמעתי על זה, ידעתי שמזה- לא ייצא טוב, אין מצב.
היא הרי רק תפגע בך, ותכאיב לך... ואני כל כך אוהבת אותך, ולא
יכולה לראות את זה.
נכון, אחרי שנפרדנו אמרתי שהתגברתי, אמרתי. איך אני יכולה
להתגבר על הדבר הכי טוב שקרה לי? עליך.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. קצת מכוער, קצת יפה.
בהתחלה לא הצלחתי להחליט מה אתה מבין השניים. ישבתי בבר עם
החברה הכי טובה שלי. אם הוא לא היית פונה אליי לא הייתי
מסתכלת. אבל פנית. והסתכלתי. והתאהבתי בך.
והיום אתה איתה, עם מי שלפני כמה שנים הייתה החברה הכי טובה
שלי שישבה איתי בבר נידח בתל- אביב הרועשת. אתה איתה, ואתה
אוהב אותה.
לפעמים אני מרגישה שהחבר הכי טוב שלי מתפוגג איכשהו לאט לאט
ואני לא יכולה לעשות שום דבר, שאני שולחת אליך יד והיא עוברת
דרכך.  ואין לי עם מי לדבר על זה, כי זה אתה.
וזה מכאיב.
עכשיו אתה איתה, אחרי שנפרדנו.
ונכון, נשארנו ידידים, חברים הכי טובים. אבל אני מרגישה כאילו
היא גונבת אותך ממני, ואני מרגישה כאילו היא גוררת אותך
והידיים שלנו ניתקות לאט, וכל אחד הולך לכיוון אחר. כמו בסרט.
ואני לא רוצה שזה יקרה. ואני מפחדת שזה יקרה.
ואני כל כך אוהבת אותך...
בתוך חבר, בתור ידיד, בתור כל דבר.
בזמן האחרון אני מתקשרת כשאני יודעת שאתה לא בבית, רק כדי
לשמוע את הקול שלך, סורקת את הפנים שלך מתמונות, כדי להגדיל
אותן. מעין אובססיה שכזאת כלפיך. אובססיה שלא עוזבת אותי.
אובססיה שמשולבת באהבה כל כך חזקה, שאף פעם לא ידעתי.
כן. נשמע טיפשי נכון?
אני מרגישה טיפשית.
כי את הדבר הכי חשוב לי אני לא יכולה לספר לך, וזה מרגיש רע,
כי אני כל כך רוצה, ולא יכולה.
אני מקווה שהיא לא תפגע בך, כמו שהיא פגעה בי כשהיינו חברות.
ואני מקווה שאתה יודע כמה אתה חשוב לי ולעולם לא תשכח, ולעולם
לא תתן לה לגרור אותך ממני ואף פעם לא תעזוב לי את היד ואל תלך
לכיוון אחר, כי אני פה.