יום שבת בערב. אני יושב עם חברים בבית-הקפה בתל-אביב שאני עובד
בו. סיימתי משמרת ואסף בא לשבת איתי. אפילו לא החלפתי בגדים.
מה זה משנה?
שירה עזבה אותי.
שוב פעם אני לבד. מה אני אעשה, בינתיים.
היא אומרת שאני כבד מדי, שאני מצפה ליותר מדי, שהפלתי עליה
יותר מדי ושהיא מרגישה שאני מחפש משהו שהיא לא יכולה לתת.
ילדה.
אסף אומר, לא נורא. יבואו אחרות. אני עונה, אני לא רוצה אחרות,
יש רק אחת.
אתה לא חושב שאתה מגזים? הוא אומר. תשמע, אולי זאת היא שבסוף
תחזור אליך על ארבע, הוא מנחם ומציע.
אני חותם ואומר: היא לא תשוב.

אני מטביע את יגוני בקפה. אסף אומר לי שפעם היו עושים את זה עם
אלכוהול, או יוצאים למסע צלב, או כותבים שיר עצוב ויפה. אבל
פעם זה פעם והיום זה היום.
וזה אני - פשוט, עצוב ומגוחך עד כאב. שותה קפה. אני רק יואל.
And I'm all by myself, as I've always felt.

רעש מחריד מעיר אותי מהמלנכוליה המסממת שפשטה באיבריי.
תאונת-דרכים. מול עיניי המשתאות, רכב פרטי פונה מהר מדי; מתחמק
מפגיעת משאית, ומתהפך. המשאית בולמת ונעצרת בחריקה, בזמן שהרכב
מתהפך שוב ושוב ברעש מעיכה נורא ולבסוף נעצר בחבטה אדירה במעקה
הבטיחות ליד בית-הקפה. ארבעה מטר מאיתנו.

תוך חצי שנייה כולם רצים לכל כיוון, אני רץ לחלץ את הפצועים.
עשן עולה מהמכונית. אני מסתכל פנימה. גבר פצוע קשה במושב הנהג,
לידו אשה שנראית אף היא פצועה קשה, ככל הנראה בראשה. פניו של
הגבר מרוסקים לגמרי. האשה מדממת בפניה.
הרדיו עדיין מנגן; אמנם הדיסק קופץ אבל אני מזהה ברקע את השיר
'Today' של סמשינג פמפקינס. לשנייה חולפת לי בראש מחשבה
לא-קשורה, אני מגרש אותה מייד.

אני פותח את הדלת בזהירות, מסתכל על האשה שתלויה עדיין הפוך
בחגורת הבטיחות שלה, ואומר לה להירגע, לנשום, ותיכף תגיע
ההצלה. אסור לי לגעת בפצועים, אני עלול לגרום להם נזק
לעמוד-השדרה. היא ממלמלת: "ג'ואל, ג'ואל..."
איך היא יודעת שקוראים לי יואל?
הזמן מתארך ונראה כמו שעות. מגיעים אמבולנסים, אורות אדומים,
מחלצים את האשה, הגבר לכוד. מגיעים מכבי-האש, מכבים את המנוע
הבוער. אני מזהה שוטר מתחקר את נהג המשאית ושוטר נוסף מתחקר את
אסף לגבי האירוע.

קולות עמומים. כנראה מישהו מדבר אליי. הפאראמדיק שואל אותי אם
אני מכיר את האשה. היא ממשיכה למלמל, "ג'ואל, ג'ואל..." לפני
שאני מספיק לענות, הוא מבחין בתג השם על החולצה שלי ואומר:
יואל, חביבי, או שאתה עולה, או שאתה נשאר פה. אני מעיף מבט
אחרון ברכב המרוסק ואז באסף, ונכנס לאמבולנס.
אני מתיישב ליד האלונקה והוא סוגר את הדלת מאחורינו.
בדרך לבית-החולים אני מסתכל על האשה הפצועה. היא בסך-הכל בחורה
צעירה, אולי אפילו בגילי, וכרגע יכול להיות שהיא גוססת. אני
נותן לה יד. היא לופתת אותה בעוצמה שלא מתאימה ליצור קטן ועדין
כמוה וחוזרת כמו במנטרה:
"ג'ואל, ג'ואל..." אני לא מרפה, ואומר לה: דירבאללק אם את לא
מחזיקה מעמד. קטן עלייך. אבל מה אני אומר? אני אפילו לא מכיר
אותה.
היא בטח לא מבינה עברית. יש לה מבטא משונה.

אני שם לב לעובדה שהיא יפיפייה, כמו מלאך פצוע. דם זורם מחתך
לא-עמוק בצד שמאל של המצח שלה, ותוחם את הפנים המושלמות שלה.
יש לה שיער חום-כהה וחלק; הפנים שלה עדינות, מעט מנומשות. אני
מלטף את פניה ולוחש לה:
"It's gonna be alright now, you'll see. Hush now, don't you
speak to me".
נדמה לי שהיא מבינה; זיק קטן של זיהוי מבזיק בעיניה. היא
מחייכת חיוך קלוש ואומרת: "ג'ואל." אני מתקן ואומר: "יואל".
היא מחייכת חיוך עייף, כאילו החיים אוזלים ממנה לאיטם.

אני מלטף ברכות את הפנים שלה, היא מזיעה מצד אחד וקרירה באותו
זמן. לפתע אני שם לב למשהו מוזר. אני מכניס יד מאחורי הראש שלה
ומרגיש רטיבות. אני מוציא את היד ומבחין שהיא רטובה מדם. אני
מראה את היד שלי לפאראמדיק שבדיוק עסוק בלסדר את העירוי שלה,
והוא נבהל ואומר - טוב ששמת לב! לא הבחנתי בזה בבדיקה
הראשונה.
הוא חובש מיד את הראש שלה ובינתיים מגיעים לבית-החולים. החובש
והפאראמדיק מורידים אותה מהרכב והיא מוכנסת לניתוח חירום.

אני יושב מחוץ לחדר המיון, בהלם מוחלט. עד עכשיו הכל היה בסדר.
עכשיו הכל הפוך. דם על הידיים ועל הבגדים שלי. כבר חמש בבוקר
עוד מעט. אני עובד מחר. המדים שלי מוכתמים בדם ולא עשיתי כביסה
מאז ששירה עזבה.
מה אני עומד לעשות? למה אני חושב על זה בכלל? יש כאן מישהי
שעלולה למות, ואני חושב על העבודה ועל הורדת כתמים. הדם של
האשה הזאת עליי, אנחנו חולקים אותו. המחשבות רצות לי בראש בקצב
מטורף וכאב ראש מזדחל פנימה.

הרופא יוצא ושואל אותי אם אני קרוב משפחה. אני עונה: לא. אני
זר מוחלט.
הוא מחייך בפליאה בשל הכנות המתפרצת וממשיך, 'טוב. זיהינו אותה
כאנג'לה סילבר. איתה ברכב היה ג'ואל הוקינס. מישהו מהם מוכר
לך?'
לא. לא מוכר לי. הרופא אומר שהם יחפשו את קרובי המשפחה.
הוא מוסיף, טוב ששמת לב לדימום מאחורי הראש שלה. יש לה פגיעת
ראש בינונית, היא נכנסה לתרדמת. נקווה שהיא תשרוד את זה.
בינתיים אין מה לעשות, לך הביתה. אני הולך הביתה בלב כבד.

למחרת אני בא לבקר. אני לא מסוגל ללכת לעבודה. אני מביא זר
פרחים.
אנג'לה, כך מסתבר, שוכבת מרותקת למיטה בחלוק לבן; תחבושת לבנה
עבה כרוכה מסביב לראש שלה, המרפקים פצועים אבל חבושים, הפנים
חבולים. יש לה פנס כחול מתחת לעין שמאל, אבל היא יפיפייה, ושום
דבר לא יהרוס את זה.
אני יושב ליד המיטה שלה והיא לא זזה, רק נושמת. אני אומר,
הבאתי לך פרחים.
אני נשען לכיוונה ולוחש לה באוזן עם קריצה:
Didn't want to lose you once again.
נדמה לי שאני רואה קצה של חיוך.

הרופא נכנס ומברך אותי לשלום בחיוך ואומר: מה שלומך, מר
מוחלט?
הכל בסדר איתי, אני עונה, אבל מה שלום ג'ואל?
הרופא עוטה ארשת רצינית, ואומר שג'ואל חולץ מהמכונית כשעה אחרי
אנג'לה. הוא הובא לטיפול נמרץ בבית-החולים כשהוא מונשם, ביצעו
בו מספר החייאות אבל הוא איבד דם רב מדי. הוא נפטר על שולחן
הניתוחים.
אני שוב בהלם מוחלט.

הנה אני, רוקד על הדם. מביא פרחים למישהי שאיבדה הרגע אדם
קרוב. מי יודע מה הוא היה עבורה... אולי החבר שלה? אולי ידיד?
אולי קרוב-משפחה?
אבל עכשיו הוא מת. ואני כאן בביקור נימוסים כאילו העולם שלה
ימשיך להסתובב על צירו. יכול להיות שאין לה סיבה להתעורר אם
הוא מת.
יכול להיות שהוא היה כל עולמה. מי יודע? אנג'לה שותקת ושומרת
את סודה.

אני יוצא מהחדר למסדרון והולך לכיוון היציאה, בוהה ברצפה.
פתאום אני מרגיש יד כבדה ורחבה נוחתת על הכתף שלי, ואני שומע
קול אומר:
לאן אתה חושב שאתה הולך?
אני מסתובב ורואה את הרופא. הוא ממשיך: איך קוראים לך? אני
עונה: יואל.

הרופא מתבלבל רק לרגע, ואומר:
תקשיב לי. אנג'לה לבד בארץ. ההורים שלה גרים בקולומביה, וייקח
זמן עד שיגיעו לארץ. דיברתי איתם אתמול בלילה. אתה לא חייב
להישאר, אבל היא צריכה אותך. היא נמצאת במשבר קריטי. כרגע
אנחנו מחכים שהיא תתעורר. ככל שעובר יותר זמן, כך הסיכוי לנזק
מוחי גדל. היא צריכה משהו, מישהו מוכר, שיעזור לה להיאחז בעולם
הזה ולא לעזוב. דבר אליה, יואל.

אני מתיישב ליד אנג'לה. מה עכשיו, אני שואל את עצמי. איזה יום
היום בכלל?
יום ראשון בערב.
אני מציג את עצמי, מספר לה איפה אני גר. אני מספר במה אני
עובד, מה אני לומד, וממשיך משם למוזיקה. אחרי מוזיקה אני מדבר
על סרטים, אחרי סרטים מדבר קצת על אוכל, ומציין באוזניה את
העובדה שיש מסעדה פרסית מעולה ליד בית-החולים. טעמת פעם בישול
פרסי? אני שואל. לא נראה שכך, לפי התגובה שלה.


שלוש שעות עוברות כמו שלוש דקות בחברתה. אני אומר לאנג'לה,
טוב, נגמרו שעות הביקור, ומגרשים אותי. אני אבוא שוב מחר. אני
מרגיש את אנג'לה לוחצת לי מעט את היד, ואני מסתכל בפליאה על
היד שלי מחזיקה את היד הקטנה והעדינה של אנג'לה, כאילו זו הפעם
הראשונה שאני רואה אותה. אני מחייך במבוכה, וקם. לילה טוב,
אנג'לה. אני מוסיף:
Can't wait for tomorrow, I might not have that long.
אנג'לה מחייכת, ואני שוב  עוזב בלב כבד. אני מרגיש אשם. אני
מעיף מבט אחרון באנג'לה, נשבע לזכור את פניה הלילה ולא לשקוע
בשכחה. בדרך החוצה אני מברר לגבי ג'ואל, והאחות בקבלה אומרת לי
שההורים שלו מגיעים מארגנטינה מחר.
אני נוסע הביתה, נכנס למיטה ולא מצליח להירדם. לבסוף אובדן
הכרה מבורך מכריע אותי, לא ברור לאחר כמה זמן.

אני צולל וחולם שאני רואה את ג'ואל. הוא עומד ומשקיף מרחוק על
חילוצו מהרכב המרוסק. הכל קורה באיטיות מרגיזה, למה הם עובדים
כל-כך לאט? תצילו אותו. ג'ואל שליו וחייכן, ולמרות שאני אפילו
לא יודע איך הפנים שלו נראות במציאות - איכשהו המוח שלי מרכיב
קלסתרון ואני יודע בבטחה שזה הוא. בחלום, הוא פשוט עומד ומסתכל
עליי, מחייך. זה לא ג'ואל, זה אני שעומד שם. אני מקיץ.
אני לא יודע איך לפרש את החלום ושברו.

לא ברור לי כמה שעות ישנתי, אבל ג'ואל עדיין איתי כשאני מתעורר
ובמשך כל היום. אני הולך לעבודה. ג'ואל מחייך אליי מבין הפנים
של האנשים שמתחלפים בבית-הקפה, אני חוזר מהעבודה ורואה את
ג'ואל רוכב על אופניים. המוח שלי בהילוך סרק. איזה יום היום
בכלל?

יום שני. היום שלי נראה כמו מערבולת שבסופו של דבר מתנקזת
לנקודה לה חיכיתי כל היום, הביקור בבית-החולים. אני נכנס
ומתיישב ליד אנג'לה. היא נראית כבר יותר טוב, וככל הנראה היא
ציפתה לבואי, או לאורחים. אני מתיישב ומתחיל לדבר, והרופא נכנס
וקוטע אותי. הוא מעדכן שההורים של אנג'לה מגיעים מחר.
הוא מוסיף שכולנו מקווים שהיא תתעורר עד מחר, ושהם לא יראו
אותה במצבה. היא צריכה שנהיה חזקים עבורה.

אני אומר, אין בעיה דוקטור, אני נותן פול גז. הוא מחייך חיוך
עגום, ואני מבין את ההומור השחור העקום ומחייך במבוכה. אני
פונה שוב אל אנג'לה, שמחייכת חיוך קטן ומסתורי. על מה היא
חושבת? אולי היא הקשיבה לנו?

אני מדבר ומדבר ומדבר. מספר לה על היום שלי, על העבודה, על
החיים שלי. אני מספר לה הכל ולא מסתיר כלום. אני אפילו מספר לה
על שירה. עד לזמן התאונה בבית-הקפה בתל-אביב, הייתי עסוק
במחשבות על שירה והפרידה שלנו.
מעניין איך שירה לא עלתה לי בראש אפילו פעם אחת מאז.

אני נזכר בוויכוח שלי עם אנג'לה מאתמול על החבר'ה הטובים מול
כלבי אשמורת. אני אומר: כלבי אשמורת, אין ספק. כלבי אשמורת הוא
סרט הרבה יותר טוב. אני חושב שאנג'לה הייתה אומרת, לולא הייתה
ישנה כרגע, שאין בכלל מקום להשוות. אבל אני מנצח בוויכוח, והיא
לא לוקחת את זה קשה.
חוץ מזה, אנג'לה נהדרת.
היא יודעת לחייך בפאנץ' ליין, היא יודעת להראות רצינית וקשובה
כשאני מספר משהו עצוב, היא יודעת לשתוק כשצריך. והרבה. נראה לי
שהיא באמת מבינה אותי.

אני ספר פתוח, ואנג'לה קוראת בשקט, מגששת באצבע דמיונית בחפשה
אחר המילים, מתעכבת על קטעים מסוימים, משאירה אוזני חמור בדפים
החשובים שתרצה לחזור אליהם אחר-כך, כשתדבר איתי פנים מול
פנים.

אני שוב מגורש מבית-החולים בשל השעה המאוחרת, אבל חוזר למחרת.
ולמחרת. וביום שלאחר מכן. מעביר שעות בחברת אנג'לה, והיא ישנה.
מחייכת, לפעמים מסתירה צחוק, מאזינה, קשובה, אבל ישנה. ואני
מספר ומדבר.

ביום רביעי בבוקר ההורים של אנג'לה מגיעים, וכשאני נכנס לחדרה
אחר-הצהריים הם קמים ומחבקים אותי, במשך כמה דקות. הם מודים לי
(באנגלית), משום מה, ושואלים אותי מה שלום ג'ואל. אני עונה להם
שג'ואל נפטר מפצעיו אחרי התאונה, כשהגיע לבית-החולים. האם
מניעה את ראשה מצד לצד, כממאנת להאמין, ובעלה ממהר להביא כסא
לישיבה כדי שלא תתמוטט ותיפול לרצפה. הוא מתיישב לידה ומחבק
אותה.

לאחר מכן הוא מסתכל אליי ואומר: זה אסון רציני בשבילנו. ג'ואל
היה הארוס של אנג'לה. הם היו חברים במשך ארבע השנים האחרונות.
שניהם גרים בארץ כבר חצי שנה, כי אנג'לה התעקשה ללמוד, לעבוד
ולחיות בארץ. בזמן ששירתה בצבא בישראל, היא התאהבה במדינה
והחליטה לחזור אליה כשתגדל. היא עלתה לארץ בגיל 23 עם ג'ואל,
אותו הכירה כשחזרה לקולומביה. שניהם למדו ביחד באוניברסיטה.
ג'ואל בן 26 במותו. מה ההורים שלו יאמרו? הם יהיו שבורים.
אני משאיר את ההורים של אנג'לה לבד איתה והולך הביתה.

אני עושה חושבים עם עצמי. יש אנשים שכבר הספיקו לחיות חיים
שלמים ולמות, בזמן שאני עוד לא הספקתי כלום. אם זה לא נותן לך
נקודת מבט חדשה על החיים, אז מה כן?
כל רמזור, כל עקיפה, כל עצירה יכולה להיות האחרונה שלי ושלך.
האם הספקתי כבר משהו בחיים? האם ג'ואל חי את חייו במלואם עד
שמת?

אני מקנא בג'ואל, בגלל הרבה סיבות, אבל בעיקר בגלל שאנג'לה
הייתה שלו.
אך ורק שלו, לעד. לא כל אדם זוכה לאהוב עד יום מותו.
בלי שאספיק לשים לב, מתגנבת לראש מחשבה נוספת. איזה יום היום
בכלל?
יום רביעי. כבר ארבעה ימים אני מבלה בחברת האשה הזו. מה אני
עושה כאן? מה אני מעולל לה ולעצמי? על מי אני עובד?
אני לא אביר על סוס לבן. אני אדם מנוול שרוקד על הדם. למה אני
מצפה? שהיא תקום לתחיה ותמשיך לחיות איתי כאילו אני ג'ואל? אני
בסך הכל... יואל.

נקלעתי למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון, וכתוצאה מכך, יכול להיות
שמנעתי ממנה להיות עם אהובה, איפה שלא יהיה כרגע. יכול להיות
שעכשיו הם היו יכולים להיות מאושרים ביחד לנצח, בגן-עדן, או
במאגר הנשמות הקוסמי. מי יודע? אני התערבתי והרסתי.

אני לא בא לבקר את אנג'לה למחרת. אני מעביר את ערב יום חמישי
עם חברים באיזה פאב, ומוצא את עצמי מנותק. אני לא מדבר, אני לא
מחייך, אני לא מתקשר. כולם שואלים אותי מה קרה, ואני מחייך
חיוך קלוש ואומר, כלום.
אסף קולט אותי מיד ואומר, הצבע עוד לא התייבש מאז הפרידה שלך
משירה, ממזר שכמוך. זה בגלל בחורה, נכון? מישהי חדשה?
אני שוב מחייך את אותו חיוך קלוש ואומר, בערך. לא בדיוק.
הוא מתעקש ושואל, מה בערך? היא לא בדיוק בחורה או שזה לא בדיוק
בגללה?
אני עונה לו, קצת משניהם.
הוא עוזב אותי לנפשי ומחייך, כולם צוחקים ונהנים, ואני יושב
וחושב עליה.

מה אני עושה לעצמי? איזה יום היום?
יום שישי לפנות בוקר.

אני לא נרדם. צליל צפצוף מטריד את אוזני. אני בודק את המשיבון
הקולי שלי. הודעה משירה. אני מקשיב.
היא רוצה שניפגש, היא חושבת שהיא טעתה ומיהרה לשפוט ולהחליט.
במהלך כל השבוע שעבר היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליי. השבוע היה
מאוד קשה עבורה.
באמת? את יודעת מה עבר עליי השבוע?
ההגדרה שלך ל'קשה' צריכה לעבור הגדרה-מחדש.
לעזאזל איתך. אני לא מסוגל למצוא בעצמי את הרצון לחזור אל
שירה.
כל-כך רציתי עוד סיכוי והנה הוא חולף ועובר. אני מאבד הכרה,
סוף-סוף.

טלפון בצהריים מעיר אותי. אני שוב לא בטוח כמה ישנתי. אמא
בטלפון. בוא לצהריים. אני בא. אני אוכל אצל ההורים.
אני דווקא ממש שמח לראות אותם, אמא שלי אומרת שהרזיתי. אני
עונה, אני עושה כושר. היא אומרת, אתה שוב פעם מתעצל לבשל, הא?
גבר אמיתי צריך לדעת לבשל. אני עונה לה: אמא, את צודקת.
אחותי הקטנה רצה אליי וקופצת לי על הידיים, אני מניף אותה
באוויר ומחבק אותה; תוך-כדי אני כמעט שובר את הגב. אני שמח
כל-כך לראות את המשפחה, ואני מבין ש'נקודת המבט החדשה' שלי
נכנסת לפעולה.

אבא שלי שואל אותי למה אני נראה כל-כך עייף. הוא מוסיף שנראה
כאילו עבר עליי שבוע קשה. אני מחליט לפתור אותם בתשובה פשוטה,
הכרתי מישהי.
אחותי שואלת: מה עם שירה? ואני עונה: לא, זאת מישהי חדשה.
אבא שלי מחייך ואומר: א-הה. הבנתי. אין צורך להוסיף מילה נוספת
בעניין.
אמא שלי מחייכת, צובטת לי בלחי ואומרת: נו, אז מתי נפגוש
אותה?
אני עונה, בלי לשקר - אני מקווה שבקרוב. כרגע היא עדיין ישנה.

אני בא לבקר. ההורים של אנג'לה לא נמצאים. אנג'לה נראית
יפיפייה יותר מתמיד. המראה הזה של
אשה-יפה-לבושה-בלבן-שוכבת-במיטה-חסרת-אונים הוא כנראה מוטיב
חוזר לאורך ההיסטוריה. או שלאלוהים יש חוש-הומור משונה.
אני מתיישב לידה, מחזיק את היד שלה. היא חמה. אני לוחש לה:
אנג'לה.
אני כמעט בטוח שהיא ממלמלת: ג'ואל. ג'ואל. אני אומר, אני כאן.
והיא לא עונה, רק מחייכת.
אין דבר שהייתי רוצה יותר לראות מאשר את הפנים האלו לידי כשאני
מתעורר בבוקר.

אני לוחש לאנג'לה,
So let the sadness come again, on that you can depend on
me.
Until the bitter, bitter end... When good sleeps in bliss.
ומוסיף: אבל אנג'לה, זה לא סוף השיר בשבילך. את לא תישני
לנצח.
השיר שלך עוד לא נכתב.
זה בסך-הכל שלב בחיים; משבר; אתגר שתעברי אותו. קצרה היריעה
מלהכיל את סיפור חייך. את תשובי לחיות, להרגיש, לאהוב.

אני עוצר. מה אני אומר? שהיא תתגבר על ג'ואל? מהיכן אני יכול
לדעת את זה?
הרי אני לא יודע מה היה בינה לבין ג'ואל. יכול להיות שהיא
מחייכת עכשיו כי היא חושבת שהוא עדיין חי. יכול להיות שהיא
תרצה למות כשתגלה את האמת המרה.

אני מסתכל עליה ואומר לעצמי: די. אני לא יכול לעשות את זה. אני
חייב לוותר על מה שאני הכי רוצה. זה לא הוגן כלפיה וכלפיי. אני
צריך להיות אדם טוב יותר.
אדם שמבשל, ומוריד את הכלים מהשולחן, ומתחשב ומבין ולא צריך
לחטוף מחבת בראש בשביל להבין רמז. אני רוקד על הדם. אני לא
יכול להוציא את זה מהראש.

ג'ואל עדיין מחייך אליי בלילה.
אני לא אוכל לחיות במערכת יחסים עם אדם שלישי. על מי אני
עובד?
אני לא ג'ואל, אני רק יואל.
גדולים ממני אמרו, But the memory remains.

הרופא נכנס יחד עם ההורים של אנג'לה, ושניהם מיד ניגשים לחבק
אותי.
יואל, יואל, הם אומרים. נפלת עלינו משמיים. אני מחייך
בעגמומיות רבה.
לפחות אני נותן מעט נחמה להורים שלה.
הרופא אומר לנו: רק רגע. באתי לפה בשביל סיבה מסוימת. ערכנו
בדיקות מקיפות לאנג'לה כדי לאמוד את הנזק שנגרם לה. העצמות
והבשר יתאחו ויבריאו, אבל פגיעת ראש, לצערי, יוצרת לרוב נזק
תמידי - לדעתי היא תאבד את הזיכרון לטווח הארוך. אין לנו דרך
להעריך כמה היא תזכור אם וכאשר היא תתעורר.
כמעט כל דבר בזמן האחרון נמחק מזיכרונה, אבל לדעתי היא תזהה
אתכם. היא תזכור בכלליות את חייה לפני התאונה, אבל לא במלואם,
ולא את כל הפרטים. המוח משלים את הפרטים הקטנים.

אבא של אנג'לה מחבק את אמה, ושניהם עומדים כך במשך כמה דקות,
והרופא יוצא מהחדר. אני עומד שם ולא יודע מה לעשות. אני מרגיש
כל-כך אשם. כל-כך לא במקום.
אמא של אנג'לה הרפתה מחיבוקו של אביה ופנתה אליי וחיבקה אותי,
עדיין מתייפחת. היא אומרת: לפחות אתה כאן איתנו, לעזור, לחזק.
אני מחייך בקושי.
לאחר מכן היא מתיישבת ליד מיטתה של אנג'לה ומחזיקה את ידה
השמאלית בידה. היא קוראת לי ומסמנת לי להתיישב בצד השני. אני
מתיישב ליד אנג'לה ואוחז בידה הימנית. עדיין חמה. אמה של
אנג'לה מעבירה יד בשערה ומסיטה אותו מפניה, ואומרת: אנג'לה,
ג'ואל פה. ג'ואל.

חלחלה עברה בי באותו רגע, כמו זרם חשמלי בעמוד-השדרה, או כמו
אש פנימית שמכלה את איבריי מבפנים. חומצה. אני לא יודע מה, אבל
אני בטוח לא ג'ואל.
תיקנתי אותה ואמרתי, לא ג'ואל, גברת סילבר, יואל. אני רק
יואל.
באותו רגע נבהלתי משום שאנג'לה לחצה לי ולאמה את היד בו-זמנית.
צווחה נפלטה מפיה של אמה; היא חיבקה את היד אליה, נישקה אותה
ואמרה: אתה רואה, יואל, יש תקווה. היא תתעורר, אני מרגישה את
זה. בזכותך.

לא יכולתי לעמוד בזה יותר. נשארתי עוד כמה דקות, בשתיקה
מוחלטת, מבלי להגיב, ולבסוף אמרתי שאני חייב ללכת. קמתי
ממקומי, בירכתי לשלום את אביה של אנג'לה ויצאתי למסדרון. בדרך
החוצה החלטתי שמחר יהיה הביקור האחרון שלי אצל אנג'לה. אני לא
יכול לעשות את זה יותר.

איזה יום היום בכלל?
יום שישי בערב.
כמעט שבוע, בו החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, אבל גם עצרו
מלכת.

תל-אביב רועשת ומלאה באנשים שמבלים, נהנים וצוחקים. אבל אני
רחוק מההמון המתהולל. הבית ריק, אף-אחד לא מחכה לי. חוץ
משירה.
אני זורק את המפתחות על השולחן ובודק הודעות. שירה שלחה לי עוד
שתיים דומות, אבל האחרונה מסתיימת בצורה נחרצת. שירה אומרת שזו
הפעם האחרונה שהיא מתקשרת, היא התנצלה והיא כבר לא יודעת מה
לעשות. בין אם אני רוצה לחזור אליה או לא, היא מתחננת שלפחות
אחזיר לה טלפון. אני רושם לפניי לא לשכוח.

אני נכנס למקלחת, יוצא, מתנגב, נשכב במיטה ומנסה להירדם. אין
סיכוי. אין מנוחה לרשעים. דם סמיך יותר מיין. או מים. דם קשה
להוריד מהרצפה. אני טובע בקלישאות של עצמי. אני מאבד הכרה
לבסוף, אחרי זמן לא-ידוע.

טלפון בצהריים מעיר אותי. אני לא בטוח כמה ישנתי. אמא של
אנג'לה על הקו, היא אומרת לי לבוא מיד, אנג'לה התעוררה. הכל
בזכותך, היא חוזרת שוב ושוב, תבוא מהר. אני אומר, בסדר,
ומנתק.
אני לא יודע מה לעשות. לא הקדשתי לנושא הזה שום מחשבה. לא
שקלתי את האפשרות שהיא תתעורר.
מה לחשוב? מה ללבוש? מה לומר?
זה בליינד-דייט? זה ניחום אבלים?

אני מצליח להתלבש, לאכול ולצחצח שיניים תוך עשרים דקות, ולצאת
מהבית. אני לבוש זוועה, ומרגיש נורא. אני עומד לפגוש את
אנג'לה, שלא מכירה אותי אפילו.
היא בטוח לא תזהה אותי. היא תגלה היום מתישהו שג'ואל נהרג. איך
היא תגיב?
האם זה בכלל זמן מתאים לבקר אותה? באיזו זכות? מה הקשר שלי
אליה?
אני לא אביר על סוס לבן. אני רוקד על הדם. אני מנוול
אופורטוניסט.
אני עומד להתרסק בקול נפץ עז אל המציאות, ולבעור מאשמה. Crash
and Burn.

אני נכנס לבית-החולים, הלב שלי דופק במהירות. אני חושב שאני
אזדקק בקרוב לעזרה ראשונה. אני לא אדע מה לומר כשאראה אותה.
אני ניגש לדלת של החדר שלה, ושומע את הרופא מדבר, וקול בכי
חנוק. אני מסתכל פנימה ורואה אותה בוכה. היא יפיפייה, גם כשהיא
בוכה. ההורים שלה לידה, בוכים גם הם.
זהו לא זמן טוב. זהו לא המקום המתאים. אני משער שהרופא סיפר לה
עליו; ככל הנראה היא זוכרת מספיק כדי לזכור אותו.

אין לי מקום כאן. אין לי מה לעשות פה. אני לא אוכל לעמוד בזה,
לראות אותה, לדבר איתה - ואז ללכת. להמשיך לחיות את החיים שלי
כאילו כלום לא קרה.
אין לי דרך חזרה. אני לא יכול לכבות את זה. שירה לא מחכה לי.
אף-אחת לא מחכה לי. אני במילא לא רוצה אף-אחת אחרת. היום אני
מסיים את זה.

אני מחליט, אחרי הפעלת שיקול-דעת בכובד-ראש, לצאת החוצה. לא
לברוח עדיין, אלא להתרחק. לפני שאני עוקר את עצמי מהרצפה, אני
שומע קולות מבפנים, וככל הנראה אמא של אנג'לה זיהתה אותי. היא
קוראת לי ואני מתעלם, במקום זאת אני יוצא ומתיישב על ספסל
בחוץ.

אני לא חושב על כלום, ואני חושב על הכל. כל המחשבות בעולם
עוברות לי בראש כרגע, משטחות כל דבר אחר, יוצרות אוטוסטרדה שלא
משאירה מקום לשום דבר אחר. אני כמעט לא מבחין בקול שקורא,
"ג'ואל, ג'ואל!"
אני לא בטוח אם אני מזהה את הקול. אני לא מכיר אותו היטב, אני
משוכנע שלא שוחחתי אי-פעם עם האדם שקורא לי.

אני קם ומסתובב לכיוון בית-החולים, ורואה את אנג'לה עומדת ליד
שני הוריה, תחבושת קטנה יותר סביב הראש שלה, והיא נתמכת בהם.
אם יכולתי לבחור מתי למות, הייתי בוחר באותו רגע. הרגשות בתוכי
מאיימים להתפרץ ולהתפוצץ.
אני מרגיש שאני לא יכול לנשום. מועקה עולה לי בגרון. אני עומד
להיחנק.

אנג'לה קוראת לי, "ג'ואל, ג'ואל!" ומחייכת. ההורים שלה לא
מספיקים להגיב והיא עוזבת את אחיזתם ורצה אליי. אני תופס אותה
בזרועות פתוחות והיא נופלת עליי, קלה כמו נוצה, רכה ונעימה,
ואני מייחל למוות מהיר. קדימה, בוא עכשיו, כשאני מאושר באמת.
לא יהיו עוד רגעים כאלו בחיים.
אני מנסה למלמל בקושי, יואל, לא ג'ואל. אני רק יואל. אני כבר
לא נושם.

אנג'לה מנשקת אותי, נשיקה ארוכה ורכה. אני מתמכר ומסתמם; לא
מצליח להסיט את אנג'לה ממני; לא מסוגל לעצור אותה. אני לא שולט
במה שקורה לי.
אני נחנק. כשלבסוף היא מתנתקת ממני, אני נושם בקושי והיא בשלה,
מחייכת אליי, מסתכלת אל תוך עיניי ולוחשת:
Joel, Today is the greatest day I have ever known.
אני לא עומד בזה.