דקוטה חשב שהוא טבח לא רע בכלל, אך לעתים רחוקות היה רעב.
יום אחד, החליט שהוא רוצה להכין את החביתה הגדולה, המדהימה
והטעימה ביותר שאי פעם נוצרה. זמן הוא מצרך יקר, הוא לא בזבז
אותו ומיהר למלא את כל דירתו בביצים.
הוא שבר את הביצים ושפך את כל תכולתן לתוך קערה ענקית. "כל
החלבון הזה, כל החלמון הזה", חשב לעצמו תוך שהקערה מתמלאת, ללא
פואנטה.
בערך בביצה ה-64, החל לשים לב שהוא מאבד את ראייתו. הוא שבר
שפך את תכולת הביצים בטעות על הרצפה, שנהייתה דביקה מאוד. הוא
הסתכל על הרצפה, וראה אותה מעומעמת. הוא התמלא פחד.
דקוטה חשב שאם יפסיק לשבור את הביצים, יתכן שראייתו תשוב להיות
כקודם, לכן הפסיק לשבור את הביצים, וחיכה. במהרה גילה, שהתוצאה
הייתה הפוכה. הוא התעוור מהר יותר.
אחוז בהלה, קרוב לעיוורון מלא, דקוטה החל לחפון 4-5 ביצים יחד
בידיו והחל לשבור אותן בקצב, תוך שהוא ממרר בבכי, "אתן גרמתם
לי להתעוור".
כמו ילד קטן. עמד שם דקוטה ובכה, עיוור. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.