|
פעם, לפני כמה שנים כשהייתי עם צמה ארוכה ופוני
נתת לי יד.
לא הן המילים שהיו צריכות להביע... הו, לא...
ולא זיו שפתיך... יקרה את היית...
ולא, לא ידעתי איך לבשר מחשבה או רגש מפחד, את מבינה?
כי חסומות היו הן ולא רק אלייך... מסתבר...
חלק שנושר בי עודו חי את אותו הרגע וזוכר...
פעם, לפני כמה שנים כשהייתי הילדה ההיא עם האופניים האדומות
שנוסעת עם ילקוט בכבישים, בדרכים אסורות
פעם, לפני כמה שנים כשנשיקות היו מחממות את לחיי
והמשפחה היתה חלק מאור מצלי
לא הן המילים שהיו צריכות להביע, לא לא... אני בטוחה!
ולא זיו שפתייך...
זה בסדר ילדה... הרגעי לך,
רגשות אינם פסולים, זהו רגש חשוב מאוד!
כדאי לך לנסות אותם ותראי! זה יעבוד!
פעם, כשהיתי יודעת איך בוכים
פעם, כשרקדתי ונשמתי ראתה דברים טובים
האם הן המילים שהיו צריכות להביע אל תוך זיו שפתיך?
האם היתי צריכה לספר רגשות שלי... אלייך?
משום שיקרה את לי היית ולא ידעתי כיצד להראות
האם תאמרי לי אחרי 20 שנה...
האם אותן מילים יכולות לשנות?
אני אוהבת אותך אמא. |
|
|
פרגן היא אמרה
לי פרגן
היוצרים הללו
יודעים לעצבן
פרגן כל עוד את
יכול,
כמה כבר אפשר את
זה לסבול,
שום דבר לא
נותר
מכבודך
המנוכר,
וממחר בחמש
ושלושים עת
יצירותיך החדשות
פה עולות,
תפתח דף חדש
תפרגן לחדש
ותמצא חרוז יותר
נחמד...
ק. מרכוס, צאר
רוסי, בקאבר
ממלכתי, לפי
בקשת רעיתו נקרא
לה אחותי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.