החיוך שלה ממיס אותי,
רק מבט. רק תשובה.
זה מה שנשאר לי לבקש.
והיא מסתכלת עלי...
כאילו היא יודעת שאני רוצה.
וגם היא רוצה.
וזה עצוב. שאי אפשר.
שחייב להיות משהו שלא יסתדר.
כי בסך הכל מה אני. בן אדם מסכן.
אפילו לאהוב אני לא יודע.
כי אם הייתי יודע,
היא כבר היתה שלי.
והנשיקה הסתמית הזו.
אולי מבחינתה לא שווה כלום.
אך אצלי היא שינתה המון.
התבגרתי ביומיים שלושה.
ולמדתי מה זה לאהוב.
אני רוצה שהיא תהיה שמחה.
ואני אעשה הכל בשביל זה.
גם אם הוא יהיה איתה-
אני אשמח.
אולי בהתחלה לא,
אבל אחר כך כן.
כי היא תהיה מאושרת.
וזו הבקשה הכי גדולה שלי.
יותר מהבקשה הנוכחית.
יותר מלהיות איתה.
זה כל מה שנישאר לי.
אהבה אפלטונית שיכולה להתממש.
וזה עצוב.