בין חופי הים התיכון,
שטה לה ספינה.
המים הצלולים הנם,
מקור נשימתה.
והשמש על התורן,
שוב תראה את השעה.
עוד מעט יגיעו.
עוד רגע. עוד דקה.

ועל מפרש מופיע,
סמל מלחמה.
וצווחתם של השחפים,
מטיל אימה.
עוד רגע,
הכחול יהיה אדום.
אם לא מחר,
אז יתכן שאף היום.

הרב-חובל עומד לו שם,
לפני כולם.
מעיף מבט הוא לשחפים,
וגם לים.
"הם מתקרבים",
הוא ממלמל לו בין שפתיו.
מבט חטוף... ללא מילים,
ללוחמיו.

ולאחר האש,
נותר הוא לבדו.
המים הקרים,
שוברים לו את רוחו.
דמעה קפואה את זיו פניו,
חיש תשנה.
"הרימו עוגן!",
אין לו קול ואין עונה.  

ומשרידי כלי מלחמתו,
נותרו גופות.
והוא ישקע עם ספינתו,
במצולות.
אל חוף מקלט,
השונה לו במקצת.
גלי הים ילטפוהו,
וימת.

וכשספינתו סוף סוף,
תגיע לנמל,
כמנצח לו יצדיע,
הקהל.
וקול של בכי,
ישמע שם קצת אבל,
על מות האדם שלא ינטוש את סיפונו,
על מותו של רב-חובל.