מנסה לדמיין אותי מולך, כואבת מול העיניים הדומעות שלך, משחזרת
את סיפורי העבר.
ואתה אין לך מושג, אתה לא יודע מאיזה גלקסיה נחתה הבת שלך
פתאום.
ואני כותבת לך! היית מאמין? כותבת לך?!
חשבת שהכרת אותי תשע עשרה שנה שנה אבל בעצם לא היה לך מושג. לא
באמת ידעת מי זאת הבת שלך. ידעת מסיפורים של עוברי אורח על
הנתינה והעזרה ותפסת על זה טרמפ כדי להיכנס לרגע לבגדים האלה
שמעולם לא היו מתאימים לך!
ואילו אני, כמו עלה ברוח ההולך אחרי כל רוח שנשבת אלייה,
התרסקתי שוב ושוב תחת רגלייך. בין רגע לרגע הבטתי מבעד
לרגשותייך ויכלתי להביא משם פיסת אנושיות. אך במאזן כוחות כללי
אתה פשוט לא היית קיים, היית פשוט כלום!
כדי להתגבר עלייך היו דרושים אינספור מגנים לרגשות, אין ספור
מזוודות לשימור עצמי, לשימור אני, שמא אני אדבק ממך.
דרושות משקולות רבות על מנת לאזן את השפיות, על מנת להיות
חזקים ולהגליד את הפצעים שהתקלפו שוב ושוב. והבת שלך! כן,
עכשיו היא שונה בעינך, ספק אם השתנית ביחד איתה או הכל נכלל
בעוד אחד מימי שאתה.
אתה מנסה להחזיר אותי אל "הפינה החמה" או הפינה שלפחות חשבת
שהיא הכי טובה בשבילי, מנסה לתקשר עם הבת שמעולם לא באמת הייתה
לך והיא כל כך רחוקה!
אתה מנסה לחפש מידע בין רחובות אבודים, מנסה להקשיב לתמרורים
ואין לך תחתית... מעולם לא חשבת עליי, מעולם לא חשבת על הדמעות
שלי, על הכאב העצום שאתה גורם, על הבכי ללא קול והצרחות
שצוקעות מתוכי בשקט מסתורי. ואני חסרת מילים, חסרת הסברים,
הלשון משתתקת ברגע שהיא חושבת להעמיס עלייה פיסה של רגש, הלב
שוב פוחד להתכווץ, הוא לא רוצה יותר לשאת בכאב.
ואתה עכשיו בזירה עומד, במרכז הזירה בלי כלים יותר, בלי כוח,
מנסה לגשש בחריצים ישנים, מנסה שוב לפגוע וליצור סוג של
מניפולציה, מעולם לא חשת חלש כל כך, מעולם לא ראיתי אותך דומע.

ואני מביטה חזקה! אני לא נשברת ממך יותר, או לפחות אני חושבת
שאני חזקה כי בפנים אני מתפוררת, מפוררת לאבקה, בפנים אני בוכה
וצועקת, חושבת על העתיד ונחנקת מדמעות!
אני תלוייה על עבר שכבר היה הווה של דמעות ועתיד שתלויי
באוויר!