שנים שכבר שורפת כאן השמש
אנשים בהירים וכהים מארצות רחוקות
שנים שכבר נחצבת כאן האבן
ונערמת מצבות מצבות
שנים שמתנופף לו כאן אותו הדגל
ורק מחליף את הצבעים ברוח הקלה
שנים שמחכה לי כאן החבל
שרק אגיע בזמן שרק אגיע בזמן

ורק כשאני רואה אותו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
כן רק כשאני רואה אותו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין

העיר הזאת היא אבן
היא מאבנת את עצמה לדעת מרצון
בעיר הזאת בשעות בין הערביים
האבנים עולות באש ונשרפות
הן בוערות עד שיורד החושך
ואז הולכות אט אט האבנים ומשחירות
וערפל לילי סמיך עולה ובא בה
עד שבבוקר אבניה לבנות

ורק כשאני רואה אותה אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
כן רק כשאני רואה אותה אני מבין שאני חי בין עזה לברלין

אני מתעורר בה באמצע הלילה
מוצא את עצמי משוטט לבדי ברחובות
בלילה איש אינו פוקד את שעריה
בלילה איש אינו יוצא את החומות
אני צועק ואף אחד אינו שומע
ואף אחד אינו רואה את הקולות
אני שואל ואף אחד אינו עונה לי
ואף אחד אינו קורא את הכתובות

ורק כשאני נרדם בסוף אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
כן רק כשאני נרדם אני מבין שאני חי בין עזה לברלין

מתוך הערפל אני מבחין בה
והיא אינה יפה והיא זקנה ופניה נפולות
ושיערה אפור ועל גבה גיבנת
אבל עינייה עינייה בוערות
אני חובק אותה חזק קורא לה אמא
והיא קוראת לי בני אחי והיא קוראת לי דוד
והיא משקה אותי ממי המעיין המפכה בה
אני לוחש לה היי לי לאחות
אני אומר הרי את מקודשת
הרי את מקודשת לי ביוטה ובאש
והמוות המוות לא יפריד ביננו
אותנו המוות מגבש

ורק כשאני אומר את זה אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
כן רק כשאני אומר את זה אני מבין שאני חי בין עזה לברלין

מתוך כל השחורים עולה השחר
ומפזר אותה ומפזר את דעתי
ושוב אני לבד עומד על חומותיה
ובאין אני לי באין אני לי מי
אז הנה גם אני נשרף עכשיו בשמש
חוצב לי את דרכי באבנים הלבנות
כן הנה גם אני נושא כבר את הדגל
עכשיו עכשיו אני מוכן

עכשיו אני יודע עכשיו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
עכשיו אני יודע עכשיו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין

אפילוג  

"ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך ירושלים אני כינור"
ירושלים התעיפתי אני תשוש כבר אין בי כח
קחי את ימיני ירושלים ורק תתני לשכוח

עכשיו אני יודע עכשיו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין
עכשיו אני יודע עכשיו אני מבין שאני חי בין עזה לברלין