[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גשם זלעפות שטף את לימס ללא טיפות, המים ניתכו באדמה כאילו
נשפכו עליה מתוך דלי נושן, הכבישים הפכו נחלים, הדרכים הפכו
בוציות, נתיבים נחסמו, שווקים נסגרו ואנשים נסתמו בבתיהם. רבע
שעה כזו חלפה על לימס, ובה אף אחד לא יכל לראות דבר. עוד כמה
זמן הגשם יחלש (בתקווה).
באחת משכונות העוני של לימס, באחד הרחובות הצדדיים, באחת
הדירות ובאחד החדרים, נכלא נד; הוא ישב על הכורסא, הגשם החזיק
במפתח ונד השלים זה מכבר עם גורלו והעביר את מאסרו בישיבה על
כורסא ישנה, בלויה, דוחה ומגעילה. העוני והצנע ניכרו בה
בבירור, ועם זאת, היא הייתה נוחה, באופן שתאם את רצונו של נד.
מרפקיו היו שעונים על ידיותיה ומבטו מכוון היה אל הרצפה. מעט
מים חדרו אליה. הוא הבחין בכך. זה גרם לו למורת רוח. הוא כבש
את ראשו בידיו.
אה... יכול היה להשמע רעש.
"אז... אני מניח שניצחתי", אמר לעצמו ללא קול.
"האם באמת ניצחתי? האם יכולתי להגיע רק לנקודה הזו? או שמא
הייתי יכול להשיג הרבה יותר ממה שבאמת השגתי? עכשיו כשאני חושב
על זה זה בא מכל בחינה. האם הייתי יכול להשיג בחיים יותר ממה
שהשגתי; או אולי יותר ממה שאשיג? אני מרגיש שניצחתי, כן. אבל
גם אם כן, גם אם אני הצלחה מסחררת - ואני לא - הערב היה פשוט
בזיון. אבל אולי זה מסמל דווקא שיהיה טוב? מי יודע, אחרי הכל,
אחרי כל דבר רע יש דבר טוב, ואני חושב שאני חי מספיק זמן בשביל
להבין איך דברים עובדים בעולם, אבל אולי זו רק תחילת התקופה
הרעה, גם זה קורה. ואולי מחר אני אכשל כשלון חרוץ, והרי מחר זה
יום גורלי...
אבל לא! אסור לי לחשוב ככה! רק תזמון ועבודה קשה יש בעולם. רק
תזמון ועבודה קשה! ואם יש לי את שניהם... יש לי את הכל... בעצם
אין טעם לחשוב על זה, כבר חשבתי על זה יותר מדי." ולמרות זאת,
הוא המשיך לחשוב על זה, זה היה נגד רצונו אבל הוא לא התנגד
והרשה למחשבותיו לסחוף אותו לתוך עולמות אחרים שנבראו ונהרסו
בתוך מסתרי נפשו, ורובם היו על מסע בזמן ועל ההזדמנות לעשות
משהו אחר, לנהל את הערב אחרת. הו, כמה פרדוקסים אפשר היה לחבר
על מחשבות מסעות הזמן שלו! מחשבותיו נתחדדו ונתחדדו, עולמותיו
הדמיוניים נעשו מורכבים יותר ויותר, התסריטים בראשו כאילו
התחרו ביניהם בשביל לברר מי טוב מכולם, ולאחר שכזה הגיע הוא
הרגיש את הכיף שבנפילה, את הנאת השכחה, את הרגשת השחרור תוך
כדי תנועה. כקליע המאבד תרמילו וכרוצח המתוודה על חטאיו. לבסוף
גם התחושה הזאת שככה ולאט לאט נשתכחה ממוחו. זה חרה לו. הוא
ניסה לתפוס בה, להחזיר אותה אל משכנות לבו אבל זה לא עזר. היא
הייתה בין אצבעות ידיו, הוא החזיק בקפלי שמלתה, ואז פתח את ידו
לרווחה, הוא נתן לאושר לעזבו, מבחירה. והוא צנח מגן עדן אל
הכורסא בגלל זה. הוא הרגיש זאת בלבו, שנפל לתוך בית חזהו. המבט
הקודר שבפניו נגרם כתוצאה מכך. הוא עצם את עיניו, ופקחן
לרווחה.
ליד הכורסא שלו הייתה עוד כורסא, היא הייתה קצת יותר מהודרת
אבל עדיין עלובה למראה. גם לה היו ידיות, גם לה הייתה משענת
דקה וגם מושבה היה חם. מאחוריו היה חלון, והוא היה עשוי
זכוכית.
המיטה לידו הייתה מרופטת, אולי הדבר המרופט ביותר בחדר. היא
עמדה בסמוך לכורסתו, במזרנה הרקוב והמרופש שקעים היו לרוב
ועשים אף יותר, מעל המזרן הייתה ערימה גדולה מאוד של בגדים
ששאריות ממנה נפלו לרצפה. משמאלו היה ארון גדול ורחב, עשוי עץ
אורן וצבוע בחום, דלת אחת שלו פתוחה וממנה זורם זרם דקיק של דם
שהספיק להרטיב את האיזור שבין שתי הכורסאות. תחתית דלתו של
הארון הייתה מגואלת בדם, כתם גדול היה על הרצפה, צבעיו הורכבו
מאסכלת צבעי הארגמן עם נגיעות קלות של סגול וכתום מפוזרים
בגושים ללא סדר וללא צבע. הוא יכול לצלם את הדברים האלה ואולי
להרוויח מזה כסף, נראה לי. הרי הכל מסודר בערבוביה שכזו
המחייבת להחשיב זאת כדבר יפה. כמה טיפות מיצירת האמנות הזו
ניתזו על רגלו של נד, אחרות ניתזו על המיטה.
על הקיר מולו היה שעון קיר עגול וגדול ושחור, ספרותיו צבועות
בגוון חרוצי שנראה טוב במיוחד על הרקע השחור שאפפו. מחוגיו
כסופים. נד בהה בו כמה דקות כאשר גופו מנותק מאדמתו. המחוגים
חילקו את השעון לחלק השווה בערכו לחמישית.
הוא קם, כתפו התנגשה בדלת הארון בלא כוונה, הוא לא התייחס לכך
וצעד שני צעדים לעבר הדלת. היה לו דם על הרגליים.
על המיטה הייתה פירמידת בגדים גבוהה מאוד, צלעה הוא אולי מטר
שלם, ומבין בגדיה ניתן היה לראות בגדים יפים מאוד. מקטורנים
היו בה, שמלות ערב גם, בגדי עשירים ובגדים של העם, מעצבים
חדשים ותקופות נושנות, בגדים של אבל וגם של שמחות. גונים רבים
היו באותה פירמידה, גונים רבים מאוד, כחול וסגול ואדום וכתום
וצהוב... אך בעיקר שלט בה הצבע הכחול, ובמיוחד בכיפה, שם היית
מוצא רק כחול, ואולי קצת ירוק.
החלון היה חלון קטן, למעט קרני אור היה פוטנציאל לחדור דרכו,
ואם הן אכן היו חודרות, אז הן היו מאירות על כתם הדם. נד העביר
אליו את מבטו, ופרצופו התעוות למראהו. הוא סב, צופף את ידו על
ידית הדלת, משך אותה אליו, היא הייתה גדולה וחומה וכבדה הרבה
מהרגיל, והוא יצא מן החדר. אחר כך גם מהדירה. הוא לא לקח איתו
מעיל.
חושך שרר באכסדרת הבניין, האור היחיד שהגיע אליה היה האור
מהדירה, שנד עמד באסקופתה בעוד היא פתוחה, הוא התבונן באיטיות,
ניסה לאכסן בזכרונו את מראה חדר המדרגות. לאחר כמה שניות סיים
את מלאכתו, לפחות חשב כך, והדלת נסגרה מאחוריו. הוא החל לגשש
דרכו בחושך, ידיו עזרו לו בכך מאוד.
הדלת נפתחה, שוב. נד חזר לדירה. במהירות הלך אל החדר, צפה שוב
בשעון. מחוגיו עדיין חילקו אותו לחמישית. דקה חלפה, מחוג זז
ימינה בשש מעלות. תקתוקי השניות נמשכו, מעיבים על מחשבתו. הוא
ניסה להתרכז, פניו הלבינו, עיניו נקרעו, הוא נשך מעט את השפה,
ניסה להבין את מה שהוא ראה. הוא גישש בידו את הדלת, מצא אותה
ובקול חלש חלוש לחש כנחש: "אני צריך לרצוח מישהו שכבר מת."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנחנו הולכים
להפוך את הקבוצה
הזאת ב-360
מעלות.


ג'ייסון קיד
בזמן גיוסו
לדאלאס מווריקס


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/05 0:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלכסנדר גרגוריאנוביץ'

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה