היא לקחה נשימה צלולה וצללה אל תוך המעמקים. הכל מסביבה אפל
ושחור, אך עם זאת מנחם.

בועות אויר עולות למעלה, אל עבר קרני האור החמימים של מאור
היום, כאילו מנסות למצוא את דרכן המיועדת על ידי הבורא.
היא מחזיקה מעמד.
והעיניים - סגורות אבל פקוחות, מרגישות במים המלטפים ונהנות
מכל רגע.
"הגיע הזמן", היא אומרת לעצמה.
חצי השנה האחרונה עוברת לה מול העיניים, רגעים קטנים של שלווה
יחד עם אירועים טראומתיים שנגסו ממנה באכזריות.
הדבר הנכון לעשות. פשוט להיכנע. "הוא רוצה אותי חזרה אליו...
נתן לי חיים, אבל עכשיו הוא רוצה אותם בחזרה", היא מנסה להצדיק
את המעשה שלא ייעשה.
היא מחייכת. ממקום לא נודע היא מרגישה לפתע רוגע. מישהו מלטף
אותה, נוגע לה בשיער, לוחש לה מילות אהבה מחממות לב. את תהיי
בסדר, העולם נהדר, הכל מסתדר לטובה. ככה זה היה צריך להיגמר.
ופתאום - יד מושטת מן האפילה, ומחזירה אותה למעלה. היא מנסה
להילחם, האויר שנגמר לה  מתחיל למלא את ריאותיה שוב.
הכל מתערבל, צלילים ריחות וצבעים מכים אותה ללא רחמים בפנים,
מנסים להחזיר אליה את המציאות כפי שהיא באמת.
פתאום מתחוורת לה האמת
זה לא הזמן שלה.
יש לה עוד מה לעשות פה. היא מחזירה את החיוך על פניה, ויוצאת
שוב להתמודד, כמו שרק היא יכולה.