עומרי! אתה ממש ילד קטן! אם היית עושה את זה לאמא היא הייתה
מקבלת התקף לב! הוא אומר לי: "בסדר מה אתה מפחד זו כולה הייתה
בעיטה קטנה..." עומרי הכניס פיצה מהמקפיא לאובן טוסטר, ביקשתי
ממנו לשים גם לי. אחרי זה הלכנו לראות סרט, משהו בערוץ יס
סבבה, מאוד מרתק, ודווקא בשיא המתח היה טלפון. "עומרי, תענה!!!
נו תענה!!! אני לא אקום עכשיו", עומרי משיב: "עזוב אותי אני
רוצה לראות!" לא הייתה לי ברירה אז קמתי לענות... זה היה
יוגב... הוא שאל אותי אם אני רוצה להיפגש איתו ועם עמית ועם
עוד שני חברים במגרש היום בחמש. "נשחק כדורסל", הוא אומר לי.
אז הסכמתי. חזרתי לאכול את הפיצה, סיימתי כבר לראות את הסרט,
מסתבר שבסוף השודד הוא היה דוד של הילד בסרט, שיחקתי קצת
במחשב, עד השעה 16:45, התארגנתי 10 דקות, ויאללה חמש דקות
הליכה מהבית. אני לא אספר ליוגב שהלכתי לפסיכולוגית, הוא יחשוב
שאני ילד מפגר, כך אני אומר לעצמי. ושוב אני מוצא את עצמי
בבית, עוד יום שגרתי וטיפה משונה, אני אחרי מקלחת לאחר אימון
כדורסל נהדר ומצנן, אני שוכב על המיטה כשמגבת עוטפת את גופי,
ופתאום אני רואה את עצמי שוב, יושב בוכה ליד השער של בית
הקברות, בין עצי האורן האפלים, בלילה קודר, ומביטה עליי חתולה
שחורה, רק את העיניים הצהובות והגדולות שלה אני רואה, אני קשור
באזיקים, היא מתקרבת אליי, היא שולפת ציפורניה ושורטת את פניי,
השריטה כה עמוקה והפחד עד שהרגל שלי רועדת, אני מבין שנרדמתי
לכמה שניות, חלמתי בהקיץ. עכשיו אלך לישון, זה הכי טוב בשבילי.
הדלקתי את מנורת הלילה ונרדמתי עם הטלוויזיה פתוחה. החלטתי,
יוגב הוא החבר הכי טוב שלי, אני חייב לספר לו שהלכתי
לפסיכולוגית. יום חדש בפתח, שעת בית-ספר הסתיימה. אמרתי ליוגי
בכיתה שאני רוצה לבוא אליו, אני כבר אמצא דרך להגיד לו את זה.
קבענו שאני אתקשר אליו. השעה הייתה ארבע בערך, החלטתי להפתיע
אותו ולהיכנס דרך חלונו. כשהגעתי לביתו מסתבר שלא הייתי היחיד
שהיה שם. שמעתי קולות, עמדתי מעבר לקיר, שמעתי את קולו של עמית
אומר ליוגב: "אז מה נעשה לו עכשיו? כבר ממש נמאס לי מהילד הזה,
הוא נדחף לכל מקום." שאלתי את עצמי מי הנדחף, אולי זה השכן
הג'ינג'י שלו? ויוגב משיב לו: "אפילו מה שעשינו בבית הקברות לא
עזר." כולי נהייתי בשוק, פשוט הלם, הבנתי שהם מתכוונים אליי.
קפאתי במקום, לא ידעתי אם לבכות. אבל ידעתי מה לעשות. דפקתי
ליוגב בדלת ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לבית הקברות בשמונה,
לראות שוב את הבנאדם שפורץ לשם כל לילה. עמית אמר לי בנימה
מלגלגת: "אתה לא מפחד?" וצחק. לא השבתי. יוגב אמר לי: "אחלה,
ניפגש בשמונה בבית הקברות". לא היה טעם שאשאר עוד, כבר ידעתי
שעמית ויוגב כנראה חשודים והם מנסים לעשות לי משהו. אבל אני
חכם, תמיד הייתי. השעה הייתה 19:00. הגעתי מוקדם כי ידעתי
שיוגב ועמית ינסו להקדים. פשוט הקדמנו גם. הבאתי איתי עוד שבעה
חברים טובים מהקיבוץ, הסברתי להם את המבצע שאנחנו הולכים לעשות
ומה תפקידו של כל אחד. רציתי להחזיר להם באותה מטבע. כולם
התחבאו מאחורי עצים. שמתי על עצמי סדין לבן, נראיתי ממש כמו שד
והתחלתי לחפור באדמה. 19:30 בדיוק על השעון נשמעת חריקת השער
החלוד של בית הקברות. ידעתי, הם הגיעו. התחלתי להתקדם לעברם.
הם התחילו לרוץ לכיוון השער. השער נסגר ע"י שניים מחבריי. יוגב
ועמית לא יכלו לצאת. משני צידיהם עמדו מכל צד עוד שניים
מחבריי. אני מתקדם לעברם ומסיר את הסדין. אני אומר להם: "אז
מה? למה הקדמתם? חחח... אתם רוצים לחפור בורות באדמה?" שניהם
התחילו לגמגם... אמרתי להם: "כדי שזה יהיה מושלם, אני רק צריך
להרים טלפון, רגע, נדב חברי, מה המספר של המשטרה?" נדב אמר
100, חייגתי 100. תוך שלוש דקות עמדה ניידת מחוץ לבית הקברות
ובתוכה השוטר שמצא אותי זרוק ליד השער. "אז אתם הילדים שהתעללו
בו? אתם יודעים שמה שעשיתם זו עברה חמורה, זה דבר פלילי, בואו
איתי לניידת לחקירה". אני רגוע עכשיו. שני האנשים שכביכול היו
החברים הכי טובים שלי ניסו להרוס לי את החיים. עכשיו הם בחקירה
במשטרה. כולי מזיע עכשיו, השעה שמונה. אני ליד השער, הרחק
מהחלקה המבודדת בה עמד הפורץ. שקט השתלט על המקום. קולות חפירה
נשמעו, מישהו באמת חופר עם את באדמה. כולי בשוק!!! "מההה??? מי
זה?" מוחי תוהה. יכול להיות שסתם האשמתי את יוגב ועמית. חמישה
מחבריי פחדו, זה כבר לא נראה להם כמו סתם משחק. בקיבוץ כבר
מזמן התגלגלו שמועות שנחטפתי. דווקא עכשיו, כשאני נחוש יותר
מכל למצוא את הפורץ והוא עוד במרחק עשרות מטרים ספורים ממני,
חברי בורחים בזה אחר זה. "החלטתי, אני הולך ושאף אחד לא יבוא
אם הוא לא רוצה", אמרתי. נדב בא איתי, בחור אמיץ. התקדמנו
בהליכה מהירה, הלב דופק מהר. נדב אומר לי: "אולי במחשבה שניה
כדאי לחזור אחורה?" "אם אתה רוצה תחזור", השבתי. התקדמתי לבד,
אני על סף עילפון, כבר חושב איך לברוח. הפנים של הפורץ
מצטיירות לי בראש, הוא בטח שרוף בכל פניו, מצורע בגופו. הגעתי,
עמדתי מולו, הוא היה גבוה מסתבר, אני כולי פחד שמא הוא יכניס
אותי לבור שהוא חופר כבר ימים. אני צועק לו: "מי אתה???" שני
חברים רצו לעברי וצעקו: "אביב, תתרחק ממנו!!!" "מי אתה???"
המשכתי לצעוק. "המשטרה בדרך לכאן", צעקתי לו. הוא עזב את האת
וברח מהצד השני של בית הקברות.


לעולם לא נדע מי זה ולמה הוא עשה את זה, מה שכן נדע זה שיוגב
ועמית שיתפו איתו פעולה.
לפי דברי אנשים זה מישהו עם שיער ארוך ופנים מרובעות, כמעט
בגובה שני מטר.
אני חושב שזה ג'וני, בוגר בית הספר שעזב לפני שנה, אבא שלו היה
מסוכסך עם אבא שלי, הוא תמיד איים עליי ושמרתי זאת בסוד.
וכך התעלומה לא נפתרה, מה שאני יודע זה שאני לא אחזור לבד
לאותו בית קברות עוד פעם, ושליוגב ועמית כבר לא יהיו חברים
מהקיבוץ.