קצב נשימותיו גבר רק מהתבוננות בה, "מושלמת", לחש בהתנשמו בקול
אותו שמע רק הוא, "רק אחליף למשהו מתאים יותר ואני איתך. אל
תברחי", הוסיף בחיוך.

והיא פקחה את עיניה באיטיות חושנית, יודעת שהרגע הגיע. מהבוקר
חשה בכך ולבשה בגדים קלים להסרה, יודעת שברגע המכריע הוא ידע
שהתכוננה לקראתו.
לאיטה החלה לרדת אל היעד אליו לא שלחה יותר מהצצה חטופה, היטב
מכירה היא את דרכה ואת מבטה המצועף זקפה מעלה.

למגעה החמים התעורר בו החשש שמא אחר נגע בה, ניצל אותה. במשיכת
כתפיים פטר את המחשבה, אין היא רכושו. יתכן כי רבים עברו עליה
לפניו וכנראה רבים יעלו עליה אחריו. כל שנותר לו הוא להתענג על
ההווה, עכשיו הוא איתה.

צמרמורת אחזה בה בעודה אוחזת בנוקשותו הקרירה, מדמיינת היא
כיצד תחממו עד שעסיסו יוגר.
לאחר שמיששה בעדינות אין קץ קלפה בתנועה מהירה את השכבה
המפרידה בינה לתאווה, מכניסה את כולו באחת לפיה, מלווה את
התהליך בתנועות לשון קלות.

זיעה החלה לבצבץ על רקותיו בעוד נשימתו הופכת לשורקנית, הוא
כבר לא אותו נער צעיר שזכר.  רוצה להאט את הקצב, מסרב לגמור
באופן בו גמר בפעם הקודמת.

ושוב מכניסה היא את כולו באחת ומשתהה, בעיניה קנתה החולמנות
התמימה אחיזה. ביניקה עדינה ומיומנת מוציאה היא אותו ממנה
ולוקקת כמתגרה מצדדיו.

בהלמות לבו שומע הוא את הסוף. "אני ממהר מדי", חושב ביאוש אך
אינו מסוגל להביא עצמו להאט את הריתמוס שהחל בו, יודע כי יכול
הוא להאט אם רק ירצה אך כמכור, אינו מסוגל להביא עצמו לנקודה
בה הרצון יגבר על הצורך לפני שיהיה מאוחר.

והיא יודעת שהרגע הגיע, מרגישה בנפץ ללא קול וחשה בתוכו הזורם
בפיה. רגע לפני שעיניה נעצמות רוטטת היא למגע הטיפות על חזה
וזרועותיה, נותנת לעצמה ליפול ללא קול אל החשכה העוטפת, מחבקת
את השלווה.

והוא יודע שהרגע הגיע, חש בנפץ בתוכו, צונח בגניחה אל מעמקים
חשוכים ללא תחתית.

לאחר זמן ללא מדד חש את עצמו צף ופקח לאיטו את עיניו, התאורה
היוקדת היכתה אותו בסנוורים. התיישב והסחרחורת איימה להכריעו.
"לאט, אל תקום כל כך מהר". לצידו ראה אותה בחלוקה הירקרק מביטה
בו במבט דואג.
"מושלמת", לאט בשנית.
"מה?"
"אלי, נעים להכיר. מה קרה?"
"מה זאת אומרת? היה לך התקף לב."
"אה", בעודו מתבונן סביב החלו הדמויות לתפוס צורה ומובן, הנה
רופא בחלוקו הצחור ושם שתי אחיות ממהרות. "פה זה טיפול נמרץ?"
"לא, חדר התאוששות, עברת צינתור אם אני מבינה את הג'יבריש
הרפואי שמסביב".
"וואוו, פחדתי שאני אגיע לפה שוב."
"???"
"אני ספורטאי, בעצם הייתי ספורטאי עד לפני כמה שנים, כשמצאו
אצלי מום בלב."
"מזלך שמצאו את הבעיה לפני שהתמוטטת."
"אמממ, זה לא בדיוק היה לפני שהתמוטטתי, ככה עלו על זה שיש לי
מום בלב. הבעיה שלי היא שאחרי כל כך הרבה זמן בעסק סרבתי
להפסיק והתחלתי לעבוד בחדר כושר על פיתוח גוף, אפילו התחריתי
מספר פעמים."
"זכית במשהו?"
"בגדול זכיתי בהתקף הלב השני. מאז נכנסתי לרוטינה של התאוששות,
המנעות ממאמץ מופרז ופעם בחצי שנה בערך, כשהיצר גובר, אני
מרגיש שוב את האנרגיה לוחצת מבפנים, שוב אני מרגיש בלתי מנוצח
ואני מגיע לחדר הכושר לזכר העבר ומתאמן. אין לך מושג איזו
הרגשה נהדרת זו להתאמץ לאחר התנזרות כל כך ארוכה. ממש חצי זי"
והוסיף במבוכה מחוייכת: "מצטער, נסחפתי קצת אבל את מבינה את
הכוונה".
"זה נראה לך חכם? זאת אומרת, כל המאמץ הזה במצבך."
"בדיעבד... לא".
לצחוקה היה צלצול מתוק כשל פעמונים זעירים ברוח אביבית.
"ומה איתך?"
"אני? אני זה סיפור מוזר ועדיין די דומה לשלך. אני אלרגית
לארטיקים."
"את צוחקת עלי."
"לא, באמת.  אף אחד לא יודע למה, אבל כל פעם שאני אוכלת ארטיק
אני גומרת במיון. יש שני רופאים בתל השומר שעושים עלי מחקר
בגלל זה. אני חושבת שהם אפילו פרסמו איזה מאמר בנושא. אבל
הבעיה האמיתית היא שבדיוק כמוך, גם אני מתה על ארטיקים, רק
המחשבה על ארטיק שוקולד מצופה שוקולד ואם אפשר לקבל אותו עם
עוד כמה קוביות שוקולד בפנים שולחת אותי בריצה למכולת רק כדי
להתעורר כאן."
"עכשיו תורי לשאול אותך אם זה נראה לך חכם?"
"אם אתה רוצה, זה מגיע לי. בסך הכל גם אני מגיעה לכאן בערך פעם
בחודש. הפאראמדיקים כבר מתבדחים ביניהם שאני מתלבשת לכבודם,
בבגדים קלים להסרה, כדי שיהיה להם קל להכניס אותי לכותונת
הצפרדעית הזאת."
"ו..."
"והם צודקים, נהרסו לי מספיק בגדים. לפחות דבר אחד למדתי לעשות
כמו שצריך".
"אבל לא זה מה שרציתי לשאול..."

בעוד הסניטרים מגלגלים את מיטתה קראה לעברו: "אם מה שרצית זה
מספר, תברר במיון על אריאלה ארטיק. ככה הם מכירים אותי פה."