הוא יושב לבד, חושב על הא ודא. מרחוק היא צופה בו.
חושבת איך להתקרב. איך לגרום לו לראות אותה. לראות שהיא לא
שקופה.
היא מתקרבת לאט, לאט. הוא עדיין לא שם לב.
היא עומדת לידו, אבל מבחינתו עומד עץ.
הלב מתחיל לפעום בחוזקה. תיכף בורח ממקומו בחזה.
היא בקושי נושמת, לחץ דם עולה. היא חושבת שתכף תקבל התקף לב.
"היי" וזה כל מה שיצא. אחרי המילה הראשונה הקלה.
"היי" הוא החזיר.
"מה נשמע?" היא נרגעה, הוא ממשיך את השיחה.
ככה עובר הזמן, הם מדברים. מדברים על הא ודא ועל החיים.
הם צוחקים, זה כבר טוב. מסתבר שהוא ידע על קיומה אבל כמו שהיא
התביישה להתקרב גם כן הוא.
"רוצה להפגש איתי היום בערב?" שאלת הגורל, האם להיות קשה להשגה
או להראות שאני נואשת?
"בכיף" עם חיוך מרופט על הפנים שלה.


אם רק היה לי את האומץ באמת לעשות זאת. העולם כולו כבר היה
שלי.