"תסתכלי, אימא! תסתכלי עליי" אני צועק. אבל היא ממשיכה לבכות.
"תפסיקי כבר הכול בסדר" אני אומר בקול רם, אבל היא ממשיכה
לבכות. "תסתכלי לי בעניים" אני אומר, והיא כמו מתעלמת. "נו,
אבא מה קורה לכם ?".
היא אוחזת בידו והם מתחילים ללכת. הוא שם כיפה ואוחז בידה. הם
הולכים באיטיות נשענים אחד על השנייה. אני רואה כיצד החום הכבד
מתחיל להשפיע עליהם. הם נראים לי כל כך שונים - כל כך
שבריריים. אבא מוחה דמעה. "אבל אבא, אתה אף פעם לא בוכה" אני
צועק. "הפעם היחידה שבכיתה הייתה ...הייתה... כשנולדתי" קולי
הופך חלוש. הם מתנהלים לאיטם על דרך העפר המאובקת.
אני מתהלך כסהרורי אחריהם בדרך שנראית אינסופית עד שמגיעים.
אימא מוציאה קופסא של גפרורים, ואבא מגונן מפני הרוח. היא
רוכנת מעט מעל האבן ומדליקה את הנר.
זה יום השנה השלישי לנופלי היום. אם הייתי קיים הייתי בין 24
היום.
אני מנסה לצעוק עוד פעם : "אימא! אבא! אני פה! ". אבל אני בעצם
לא.
לפעמים הם באים סתם ככה לבקר אותי לדבר איתי. אני חושב שהם
אפילו לא מספרים אחד לשנייה שהם היו אצלי כדי לא להזכיר את
הכאב. הם מספרים לי איך אחותי גמרה את 7 שנות לימודי הרפואה
ואיך שהאחיין הקטן שלי כבר לא כל כך קטן. הם מספרים איך אחותי
השנייה הצליחה בבגרויות ואיך היא מתלבטת לאן להירשם.
ואני, אני יושב ומקשיב. לא בוכה, לא שמח, לא מחייך, לא מזיל
דמעה. ככה זה כשאין גוף הכול יותר קל, גם הצער.
אני רק מקווה שבשנה הבאה הם כבר לא יבכו.