דיברתי הרבה על אהבה שנותנת
אהבה מלטפת אהבה מרגיעה
אבל מה עם אהבה שלוקחת
שהורסת דורסת ומכלה?
איפה הכל מתחיל?
איפה לשים את הגבול?
איך כשהכי אכפת
הכל מסתגר כמו שבלול?
אני חי בתוך קונכייה
אחת יקרה אמנם אבל די
סגור לבד בתוך כלוב
שבוי של זהב לבוא אשמדאי.
דיברתי הרבה על אהבה שבוערת
אהבה שמכפילה את החושים
אבל מה עם האהבה שדוהרת
אל עבר התיל והמוקשים?
זאת שיודעת שאין שום מרגוע
זאת שתזכיר לי תמיד לעולם
שהיכן שאפנה תרדוף אותי זרוע
מוחצת עד אשר אני נעלם.
ואיך זו ידעה אותה אהבה
לקחת הכל בטעות, במקרה
ודי לי כבר די מרגעי אכזבה
שאותי מושכת באור מגרה.
וטרם הגעתי אלייך אמרת
יודעת אותך רק לנצח ארדוף
ידי הכבדה ארצה נופלת לאט
עם קור שלעולם לא ינדוף.
דיברתי הרבה על אהבה שכותבת
שירים סיפורים ודברי חכמה
אך לא על זאת שרק משקרת
זוממת בוחשת עושה בעורמה.
ומה עוד אמרתי ואיך אסיים פה
את דיבורי על האמת?
כי ריח של שקט שורר על האבן
ועליה כתוב רק "מת".