העשן נכנס לו לעיניים. הסיגרייה השמוטה בזוית פיו הדמיעה את
עיניו כשהוא התרומם להניף את ארגז הדגים על הדוכן. הוא עצם את
העיניים והרים את הארגז. לא היה לו שום צורך לפקוח אותן. הוא
ידע היטב איפה בדיוק להניח אותו. הוא כבר חמש עשרה שנה עומד
מאחורי הדוכן הזה.
עיני הדגים המתים הביטו בו באדישות. הוא תפס את אחד מהארגזים
של הברבוניות והניח אותו על הדוכן. בצורה מכנית הוא שלף את
הדגים אחד אחד מהארגז וסידר אותם בסדר מופתי על הדוכן. הסדר
הזה היה לו מאוד חשוב. "כדי שהדברים יעבדו חלק, צריך שתהיה להם
צורה", חשב. לפעמים לקוחה טרדנית הייתה מתעקשת לשלוף אחד
מהאמצע, והוא היה מתרגז בשקט. "איזה מין דבר זה שכל-אחד בארץ
הזאת עושה מה שבראש שלו, בגלל זה הכל נראה ככה".
תוך-כדי שסידר את הדגים הוא הקשיב לרדיו. קולו של המרואיין
נשמע נלהב כשסיפר על מופע מחול מרהיב שהגיע לארץ משוודיה ויוצג
באולם התרבות. "השוודים האלה... שיהיו בריאים. חולרות. רק צרות
הם עושים לנו. אבל מה, השוודיות..." רצף המחשבות שלו נקטע
כשהגיע אבי והתחיל לספר לו על הערבי של זה מהפירות, ועל זה
שהמשטרה תפסה אותו אתמול. "אי-אפשר לעבוד כבר בשקט אני אומר
לך", סיכם פסימית. הוא שתק. הוא התחיל לחשוב על המשטרה, ועל
הערבי, ועל זה מהדוכן של הפירות שחייב לו ארבע אלף על הפוקר
ולא משלם. אבי, שראה שאין לו בן-שיח, התחיל להסתכל על הדגים.
"ואללה אני אומר לך, הברבוניה הזה קופי אתה", אמר, צחק וטפח לו
על השכם. ידו עבת הבשר של אבי רעדה כשנחה עליו, וצלצול החבטה
נשמע בכל השוק.

שאר היום עבר כרגיל. ברדיו שוב דיברו על פוליטיקה והרגיזו
אותו. הוא הרגיש שמנסים לגזול ממנו את המדינה שלו, כל מיני
אנשים שמדברים יפה אבל בחיים שלהם לא עשו כלום. זה הכעיס אותו.
הוא היה מתרגז הרבה מדברים קטנים, אבל הוא היה משתדל שלא
להפגין את זה. למעשה, רוב המוכרים בשוק היו משוכנעים שהוא אחד
האנשים הנינוחים ביותר שהכירו. למעט הותיקים ביותר ביניהם, אף
אחד לא ראה אותו כועס מעולם. הוא תמיד היה מתנהג באדישות אל
הקונים, צוחק מדי פעם עם אחד המוכרים האחרים וממהר לשוב הביתה,
אל אשתו.
הוא בכלל התכוון להיות גנן, אלא שדוד שלו ביקש ממנו להצטרף
אליו לכמה ימים, בגלל שמחמוד, העובד שלו, עבר תאונה. לאחר כמה
ימים שבהם התלווה אל דודו, זכה באמונו. דודו התחיל להפקיד בידו
את הדוכן למשך פרקי זמן הולכים וגדלים, בזמן שהלך לשחק בקלפים
עם המוכרים האחרים. כשהיה מרוויח, היה מזמין אותו לבוא איתו
לביקור אצל זונה שגרה סמוך לשם. הוא מעולם לא הצטרף אליו.
המחשבה של אשה שמלטפות אותה ידיים מריחות מדגים העבירה בו
חלחלה. כמה שבועות לאחר מכן, הציע לו דודו להיות שותף בדוכן.
הוא התלבט במשך כמה ימים, אבל מאחר והכיר באותה עת את מי שתהיה
אשתו, מירב, ורצה להרשים אותה בעבודה קבועה, הסכים.
החיזור אחרי מירב היה ארוך. מירב הייתה בחורה צעירה, צעירה
ממנו בחמש שנים, עם שער שחור כהה ועיניים חומות שהפגינו
טוב-לב. היא חששה להיכנס למערכת יחסים רצינית בגילה, אבל לאחר
מאמצי שכנוע ארוכים, נאותה לבסוף להיפגש איתו ביחידות. למרות
ריח הדגים שנדף ממנו, הרגישה טוב בזרועותיו. הוא תמיד היה נחמד
אליה, ומעולם לא כעס. היא לאט-לאט החלה מתאהבת בו, עד שלבסוף
הרגיש כאב צורב של געגועים בכל פעם שהיה הולך לעבודה. בערך
בתקופה זו הם החליטו להתחתן, ומאז מנהגו כלפיה לא השתנה, והיא
המשיכה לאהוב אותו, אהבה שרק התחזקה עם השנים.
רק פעמיים רבו ריב רציני. הפעם הראשונה הייתה קשורה לכסף שהוא
הלווה לאחד מהחברים שלו בשוק, חבר שברח לאחר מכן מהארץ. היא
התעקשה שלא יסמוך עליו, וניסתה להסביר לו כמה הכסף חשוב להם
עכשיו לשיפוצים, אבל הוא לא הקשיב. גם כשהחבר ברח, לא הודה
בצדקתה. הוא פשוט נשאר שקט, למרות כל תחנוניה וצעקותיה, ולבסוף
הניח את ידו על כתפה, הביט בה, והלך לישון.

הפעם השנייה הייתה קשורה לשעון שלו. הרבה פעמים היא שאלה אותו
לגביו, אולם הוא תמיד התחמק. זו הייתה ההזדמנות היחידה בה
הרגישה שהוא משקר לה. כשלבסוף התברר לה העניין, היא התעקשה
ורבה והתחננה, אבל הוא לא הקשיב. היא נסעה לאמא שלה לשבוע, אבל
בסוף חזרה. היא קיבלה את זה לבסוף, ואם מישהו היה שואל אותה על
זה, הייתה פשוט עונה שזה השגעון הקטן שלו, ואין מה לעשות. ככה
זה גברים. לכל אחד יש את השגעון שלו. אבל היא ידעה שזה הדבר
היחיד שמפריד ביניהם.

הדבר התברר לה כשפגשה אצל השכנים אורח מיוחד שהגיע מתל-אביב.
הוא היה עיתונאי שרצה לכתוב כתבה על החיים של האנשים שם,
ולצורך-כך ביקש משכניה לאסוף את שכניהם לצורך ראיון. היא שמחה
מאוד שתהיה לה הזדמנות להופיע בעיתון. אמא שלה תהיה מאוד גאה
בה. לאחר שסיים לשאול את כולם שאלות, הוא ביקש להישאר איתה
ביחידות. מצאה חן בעיניו הדרך התמימה בה הייתה עונה לשאלות. הם
התחילו לפטפט, וכששאלה אותו אם הוא למד דברים לכתבה שלו, הוא
סיפר לה על סיפור משונה ששמע בשוק.
"שאלתי את אחד המוכרים שם, מהי אהבה בעיניו. הוא סיפר לי סיפור
מאוד מיוחד ומעניין. כשהשתחרר מהצבא, היה חייב לנקות את הראש.
הוא התבטל במשך כמה חודשים, והיה הולך כל יום לים. יום אחד,
כששיחק מטקות עם אחד החברים שלו, הוא הבחין בבחורה יפה נשכבת
לידם על מגבת. ככה סתם. בלי כוונה. הוא הסתכל עליה. היא הייתה
יותר בלונדינית מהחול". העיתונאי עצר, צחק יחד איתה, והמשיך.
"הוא לא היה רגיל להתחיל עם בחורות, אבל הוא התיישב לידה. שאל
אותה משהו, שהוא לא זוכר, והיא ענתה לו באנגלית. לא היה לו
מושג באנגלית, אבל הוא הקפיד להגיד הרבה יס, ו-האו אר יו.
הבחורה השתעשעה מהאנגלית שלו, ואחרי שעה, של תנועות ידיים
בעיקר, היא נישקה אותו. הוא אומר שזו הנשיקה הכי טובה שהייתה
לו בחיים. החל מאותו יום התחילה תקופת הוללות. זיונים כל
היום". הוא עצר. היא הייתה נבוכה מהמילה, והוא הרגיש בזה. "אני
מצטער על הגסות, אבל ככה הוא תיאר לי את זה", התנצל. היא חייכה
במבוכה, והוא המשיך. "במשך שלושה חודשים המשיכה מערכת היחסים
הזו. כל יום הם היו נפגשים ומבלים ביחד. פעם אחת הם היו במיטה
שלושה ימים רצוף", הוא עצר לרגע, לבחון את תגובתה ואחר
המשיך."אחרי שלושה חודשים היא הייתה חייבת לחזור לארצות הברית.
הוא הבטיח לה שהוא יבוא לבקר אותה. במבט לאחור, הוא מספר, היא
מעולם לא הבטיחה לו דבר, אבל הוא ידע שהיא אוהבת אותו. לפי
דעתי, היא פחדה שיגלו בביתה את הרומן שניהלה עם הבחור הפשוט.
בכל מקרה, היא חזרה לביתה והוא נשאר שבור. הימים עברו, והוא
הרגיש שהוא משתגע מגעגועים. באחד הימים, כשכבר הרגיש שהוא לא
יכול יותר, הלך לדירה של חבר שהיה לו טלפון. הוא נתן לו כסף
וביקש ממנו לעשות שיחה לארצות הברית. הוא הוציא מהכיס את הפתק
המקומט עם השם שלה באותיות מחוברות ומספר הטלפון. בידיים
רועדות הוא חייג את המספר. לאחר כמה צלצולים הוא שמע את הקול
שלה אומר הלו מנומנם, והוא התחיל לרעוד. הלו, זה אני. הוא אמר
באנגלית רצוצה. היא שתקה. האו אר יו, הוא שאל וקיווה לשמוע את
הצחוק שלה, כפי שצחקה בכל פעם ששאל אותה את השאלה הזו. לאחר
שתיקה קצרה היא החלה לצעוק עליו בטלפון. משברי המילים הוא הבין
שהיא ישנה, ושהשעה אצלה היא שבע שעות אחורה מכאן. הוא אמר
סליחה, וניתק את השיחה. הוא הסתכל על השעון שלו וחשב על גודל
הטיפשות שלו. הוא לא האמין שיכל לשכוח דבר כזה. הוא התיישב
והחליט החלטה שמלווה אותו עד היום. לכוון את השעון שבע שעות
אחורה". העיניים של מירב התמלאו בדמעות. העיתונאי שלא הבין את
הסיבה, שאל אותה אם היא מתרגשת מהסיפור. היא ענתה לו בכן חפוז,
ואחר חמקה בחזרה לביתה.