מילים ככלי נשק, יש על מה לדון. יש שמילים שהן כמו קארבין ישן
וחלוד. מילה. שתיקה. טעינה. מילה. שתיקה. טעינה. המילים
כואבות. בציפייה דרוכה לכאב שיבוא, אתה עומד שותק. מחכה למילה
הבאה. אלו הן המילים המבולבלות, העצובות.
מילים לעיתים הן כמו מטח אוטומטי של M-16. הן נורות ברצף מהיר.
אתה שומע את הראשונה והאחרונה ביחד. כולן ביחד נעות בריסוס
מפוזר על עבר הלב. הנורא במילים כאלו הוא הקליע, 5.56, מחודד,
שחודר אל הגוף בפצע קטן אך יוצא ממנו החוצה, תוך שהוא תולש
חתיכת בשר נכבדת, לאחר מסע פתלתל בגוף, אוסף איתו, סומא, את כל
הרקמות שנקרות בדרכו. אלו הם הדיבורים של גנאי, שמסכת גאווה
מגנה בפניהן.
אך יש שמילים הן כמו פגז של תותח עם נפץ מושהה. שמכות בך. ואז
שקט. אתה יודע שהפיצוץ יהיה נורא מכל. שאתה, וכל שסביבך ימותו
מוות נוראי עם תום השקט. הסערה מסביבך שקטה לגמרי. אתה יכול
לשמוע את הדופק מתנגנן ברקותיך, סופר יחד איתך. מכה אחת. מכה
שנייה. לא תהיה כבר מכה שלישית. כאן אתה מאבד את הצבע מהפנים,
הלב מתאמץ לדחוק חזק יותר, הוא מתכווץ בכל כוחו, הריאות שולחות
חמצן, אך מתרוקנות, ידיך מתכווצות. הבטן נופלת. ואז הפיצוץ
קורה.
ויש שמילים הן כמו פגז של השמנים מהקרקס. שהן פוגעות בבטן.
הבטן מתכווצת. נרעדת לכמה שניות באדוות שומן נוראיות של כאב.
הגוף נדחף החוצה מכוח המכה. הבטן מובילה את הגוף לראשונה. הגוף
מתקפל פנימה, העיניים רואות את הרגליים. אבל המכה כה כואבות
שלא בטוח שהן רואות דבר. אלו המילים שבהן היא מספרת לך על
ההוא.