מבטה סורק את פני העמק רחב הידיים, חולף באיטיות על המרחב
המוגבל בין שני ההרים. עינה חולפת על פרטי הנוף, מבחינה בגושי
הירוק הכהה והמאובק של עצי האורן, בצהוב החיוור של שיחי החרדל
וגבעולי השיבולים שיבשו, בקרחת החומה כתומה שעל צלע ההר, היכן
ששריפה עיכלה חלקת יער בקיץ של לפני שנה. בצדודית המבט מבחינה
היא בעל כורחה בלובנה הכבד והמכאיב של שכונת מגורים בנויה, אך
היא מתעקשת ומתעלמת בכח רצונה האיתן מאותו הלבן שמנסה למחות את
היופי הטבעי בו היא צופה. שואפת שאיפות אוויר הרים רווי ריחות
מחטים ונושפת את כל אשר כבד עליה. מבטה ממשיך לגמוע את העמק
ובמוחה היא מתעמתת ברגשותיה, מחפשת את השלווה שעד לא מזמן
הייתה מנת חלקה.
הם נפגשו לראשונה בדירת מכרים משותפים. קשה לומר שהקליק התרחש
כבר אז אך לזכותו יאמר שתפס את תשומת לבה. גבוה, זקוף, תלתליו
שחורים, קולו עבה וחזק וחיוכו מבהיק מלא אושר מפניו. למרות
מראהו המבטיח קוטלג הוא יחד עם כל שאר הידידים של אותה חברה
משותפת כעוד סטלן קולני ומעצבן וככזה נזנח ונשכח. כאשר שבו
ונצטלבו כחודש אחר-כך הוא יצא מגדרו במאמציו להקסימה אך היא
בתמימותה פירשה אותם כעוד ניסיון שמקורו לא ברור להיות נחמד
אליה, "הבחורה המופנמת" שתמיד שם, נוכחת ואינה מתקשרת.
מעולם לא הבינה כיצד אך בסוף זה קרה, מסרה היא לו את גופה,
הכניסה אותו פנימה אל לבה באהבה.
היא עוצמת עינה ושואפת עוד שאיפה של אויר קיץ חרוך ושורף,
מחפשת בכל מעודה אחר שביב של הקלה, סימן של הפוגה מהכובד הנורא
שעל לבה.
- את יפה, יפה נורא! בהביטי בך אני בטוח שאני בחלום, הרי איך
יתכן שיופי כזה ישרה במחיצתי ?!
כאשר חיבקה לראשונה נפלה היא אל בין זרועותיו הרחבות כאילו
חיכתה להן עד שכמעט וכלו בה כל הכוחות.
- את אוהבת כל-כך. מעולם לא נאהבתי כפי שאני נאהב על-ידך.
ברוך וסבלנות אין קץ.
כאשר נישקה לראשונה בשפתיו הרכות התרוקן העולם, נעלם הרחוב
הסואן והכל נמלא שלווה אין-קץ. כאשר נגעה לשונו בלשונה התמלא
פיה טעמה המתוק של אהבה והשלווה פינתה מקומה לאושר רוטט.
- ככל שאני מכיר אותך יותר מתוודע אני לעומקך וליופייך אשר
נדמה כי אין להם קץ.
עת הלכו הם לטיולים יד ביד קיבל העולם צבעים וחיות שלא היו בו
קודם מעולם. השקיעה הוורידה בערבים ובושם פריחה מלא את האוויר
בנוכחות שכמותה לא חשה מעולם.
- קיומך כפי שאת, יפה, חכמה, טובה, רכה, מ ו ש ל מ ת הוא
פלא אשר לא הכרתי קודם מעולם בחיי ולא שיוויתי בנפשי כי קיים
כדוגמתו.
מעולם לא חשה נאהבת כפי שחשה כאשר חדר אליה ברכות, אוהב עד אין
קץ, נושף מילות אהבה בתנוך אוזנה. "עטור מצחך זהב שחור", לוחש
ומנשק, "יופייך מתחרז עם עיניים ואור", נושף ומלקק.
- את האידיאל אותו חלמתי בתמימותי.
כאשר שקע לעתים בעצמו היא יצאה מגדרה להשיבו. מלטפת ותומכת,
נושקת ומחבקת. מרעיפה חיבה בימים, חובקת באהבה בערבים. ובלילות
בהם מחשבות עלומות אותן לא רצה לחלוק הדירו שינה מלבו היתה
מקריאה לו סיפורים. נוגה היתה מביטה ארוכות בעיניו אשר הלכו
ושקעו, הלכו ועששו לפניה.
- בהיוודעך אלי ניתצת את עולמי. ככל ששורה אני יותר במחיצתך
מתוודע אני לרדידותי, חולשתי וכסילותי. מכיר אני בגבולות עולמי
הצרים, בכבלי השקפתי צרת האופקים. את מעוררת אותי מהשקר שאפשר
לי לחיות את חיי בשקט. מרחיקה אותו ממני בניתוח ואני לא יכול
לחיות בלעדיו. חיי איתך הם כאב ארוך ואין סופי אשר מתחזק
ומתחדד ככל שהזמן עובר. כאב שהורג אותי.
אני שונא אותך. את סכין לוהטת ושורפת המתערבלת במרחבי גופי
ונפשי, מעכלת אותם בעוברה. הסתלקי ממני! הניחי לי לבנות עולמי
מחדש ללא השפעתך המחרבת. הלוואי שאשכח אותך על כל מעלותייך
בכדי שאוכל לשוב להאמין בשקרי. בכדי שאוכל לשוב להרגיש מוצלח
ומסופק ממי שהנני. בכדי שאוכל לשוב ו ל ח י ו ת ...
היום נפלו החומות שבנה מסביבו וכשהציצה מאחורי ההריסות גילתה
כי נשרף. האיש שבו התאהבה הלך. את מקומו של המלאך מלא האהבה
תפסה מפלצת מלאת כעס וקנאה. מילותיו בעטו בה בלי שום רוך
ואשליה. מילים של מציאות אמיתית ונוראה אשר קיפלו אותה בכאב
והניסו אותה משם בריצה.
היא רצה, עיניה שורפות, שערותיה פרועות, רגליה כושלות, נשרטות,
ידיה נחבלות בנפילות. רצה עד שנעצרה מותשת ופצועה על צלע הר.
יושבת היא נישאה על סלע אפור, צופה אל העמק הרחב. עיניה
מבחינות בפרטים, ריאותיה שואפות ונושפות. לבה פועם, מטיח דמה
בעוז, מסיעו בגופה הקטן והרועד. מהלומה כבדה פגעה בה היום אך
היא חזקה, עשויה ללא חת. עוד בטרם חלפה דקה ומחצה מאז התיישבה,
שבה שליטתה העצמית ובסיוע כח רצונה האדיר מסייעת בידה להירגע.
הנוף והאוויר אכן מביאים עמם שלווה. בתבונתה הרבה היא מבינה כי
החיים עוד ימשכו. הנה כבר עכשיו ממשיכות הציפורים לשיר ועינה
צדה ריקודם של זוג פרפרים זהובים. החום שב ללבה וגומלת בלבה
ההחלטה כי היום בערב, כשתשוב ותשקע החמה, תצפה היא בה מחלון
חדרה.
שעת דמדומים הגיעה והיא יושבת בחלון חדרה. מאורעות היום לא
נשכחו אך הופנמו, ואושר שב ומציף את לבה שכן יודעת היא ומאמינה
בכל לבה ותמימותה כי ליטופם האוהב של קרני השקיעה נועד לה.
אך הוא, שעות לאחר השיחה הקשה, סגור בחדרו. דלתו מוברחת, סדיני
מיטתו מבאישים וסתורים. תריסיו המוגפים תוחמים את אודם הקרניים
מחוץ לעולמו, משרים בו אפלה. עיניו שקועות ושחורות, בוהות אך
אינן רואות. למרות שסילקה מחייו כבר שכח הוא איך לחיות ועולם
חדש הוא כבר לא יבנה לעצמו אף לא בהזיות.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.