לסאלי ריינג'ר היה שפם. סאלי ריינג'ר הייתה בת חמש עשרה והיה
לה שפם.
לא שפם בר מצווה, שפם בתולי שכזה עוד לפני ההתגלחות הראשונה.
לא שפם צרפתי ולא שפם חתולי. לא היה לו שם, לשפם הזה, מלבד
השפם של סאלי ריינג'ר.
הילדים בכיתה היו קוראים לה בשמות. האישה עם השפם, מוסטש וומן
ואפילו מוסטש סאלי.
לסאלי לא היה אכפת. היא בכל מקרה ראתה את הילדים הללו כיצורים
נחותים חסרי השכלה ותרבות.
אפשר לומר, אם נעז, שסאלי ריינג'ר אהבה את השפם שלה. היא אהבה
אותו בגלל שהוא היה תירוץ טוב.
כשההורים שלה שאלו אותה למה אין לה חברות היא הפסיקה לרגע
לקרוא, הניחה את הספר לרגע ואמרה בקול צלול, "בגלל שיש לי
שפם".
למעשה לא רצתה סאלי להודות בפני הוריה שהיא לא רוצה חברים
נחותים שכאלה.
להוריה לא היה מה לומר והם רק ריחמו על הילדה, תולעת הספרים
שגידלו.
בסך הכל להוריה של סאלי לא היה על מה להתלונן. ציוניה בבית
הספר היו מושלמים. היא לא הביאה הביתה בנים (כי, בכנות, אף אחד
לא ייצא עם ילדה משופמת), ולא היו לה בעיות של ילדה מתבגרת.

נחזור לשפם. השפם של סאלי ריינג'ר היה שפם משונה מאוד.
הוא הופיע די בפתאומיות בין גיל 7 ו-8 ולא השתנה בהרבה מאז.
הוריה של סאלי הציעו לה ללכת לרופא שיבדוק, אולי יש לילדה
בעיות הורמונים, אבל סאלי לא רצתה. היא כאמור הייתה מרוצה
מהשפם שאפשר לה התבודדות מוחלטת מהעולם החיצון.

בגיל שש עשרה הכל השתנה. כל הבנות בכיתה של סאלי חגגו את
הסוויט סיקסטין שלהן. סאלי העבירה את מקום קריאתה מחדרה למרפסת
וחיכתה להזמנות שיגיעו. הן לא הגיעו.
בכיתה, אחרי המסיבה של ג'ודית' טארט, שהייתה החברה היחידה של
סאלי בגן חובה, קשקשו הבנות בכיתה על היום שעבר. סאלי ישבה בצד
וצפתה בהן. לראשונה, היא הרגישה משהו שונה. היא לא ידעה מהו
בדיוק אותו רגש, בו לא השתמשה שש עשרה שנה, אבל היא קראה עליו.
קוראים לו בדידות, היא ידעה.
באותו יום סאלי חזרה הביתה ועלתה ישר לחדרה. היא הוציאה מראה
קטנה וניקתה אותה מאבק. היא שלפה ספר מכוננית הספרים, "מאה
שנים של בדידות". היא החזירה את הספר למקום באיטיות, התבוננה
היטב במראה וקרעה במהירות את השפם.