באמת חשבתי שהיא אוהבת אותי.
שהיא ואני מסוגלות להיות חברות הכי טובות.
מהסוג הזה של חברות שנשארות לתמיד, לא משנה מה קורה
כנראה שטעיתי, ודי בגדול...
אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב ככה, חה, כמה מטומטמת הייתי,
השקעתי די הרבה בקשר הזה שלנו, היה לי חשוב שנהיה חברות...
גם שיניתי הרבה דברים בחיים שלי כדי שנהיה קרובות יותר, וזה לא
דבר שאני עושה בדרך כלל...
אבל לא נורא, אני הבנתי למה היא נהייתה חברה שלי מהתחלה.
אני הבנתי למה הקשר הכל-כך טוב הזה היה קיים רק בשנה האחרונה
למרות שאנחנו מכירות כבר הרבה יותר...

נמאס לי מזה.
מזה שאנשים מרחמים עליי
שהם נהיים חברים שלי רק כי אני "מסכנה"
רק כי אין לי אבא
רק כי אני נמצאת בשלב כל-כך רגיש שכל קשר קטן חשוב לי...

אני שונאת שאני טועה בסוג של קשר, אני נוהגת לבלבל ביניהם,
שומרת את אלו המנצלים אותי ומתעלמת מאלו שיכול להיות חברים
אמיתיים...
זאת הייתה אחת מהטעויות הגדולות, למרות שאני לא יכולה לדמיין
את החיים שלי בלעדיה... אבל זה מה שחייב להיות, זה מה שיקרה,
זה מה שתמיד קורה.

יש שיר כזה:
You`re nobody `till somebody loves you, "
You`re nobody `till somebody cares..."

אז אני עדיין אף אחד, ואני גם אמשיך להיות אף אחד, עד שמשהו
אחד בחיים שלי לא יהיה שקר.
אתם יודעים, ברגע שכל החיים שלך זה שקר, שכל מה שמסביבך, כל מי
שסובב אותך הוא שקר, קשה לך להיות בן אדם הגון, קשה לך להיות
מוסרי...
טוב, מישהו כבר אמר לי פעם שאני בן אדם חזק, שיש לי את היכולת
להתעלם מהסביבה ולהמשיך הלאה בחיים כאילו שום דבר לא קרה...
אולי בעצם, גם זה היה שקר?