נער גמלוני, כחוש ושקט, יושב על סלע ליד החוף.
זה הסלע שלו, הוא תמיד הולך לשם, במיוחד כשהוא נסער או עצוב.
החוף עוזר לו להירגע, לקחת הפסקה קצרה מחיי היום-יום המדכאים
ולשבת מול הים הפתוח.
רועי ישב והקשיב לקולות שמסביבו-הגלים המתנפצים על החוף, הרוח
שמעיפה חולות ומניעה את צמרות העצים המקיפים את החנייה, צחוקם
וצווחותיהם של הילדים הקטנים הנכנסים למים הקרים או חופרים את
רגליהם בחול...זה מה שמרגיע אותו, הוא עצם עיניים וישב בשקט
ואז שמע קולות מוכרים, יותר מידי מוכרים.
"הי חבר'ה! הנה רועי ההומו!" "אוי איזה חמוד! יושב על סלע כמו
בת הים הקטנה"
"מה רועי? התגעגעת אלינו? כי אנחנו התגעגענו אליך...אנחנו
אפילו מוכנים לדפוק אותך בתחת עכשיו! כל אחד בנפרד!"
רועי פקח את עיניו, בחוסר רצון מוחלט, כי כבר ידע את מי הוא
יראה בעוד רגע.
חמישה נערים התקרבו אליו, גודל כל אחד מהם הוא שניים כמוהו,
כולם שריריים ומאיימים והם אויבי נפשו, מאז ומתמיד היו. הם
אף-פעם לא עזבו אותו, כמה שהוא סבל מהם! מכות, קללות, ירידות!
בבית הספר הוא מצליח להתעלם מהם, אבל עכשיו, הם כאן, בים שלו,
במקום שמרגיע אותו, והנה הוא רואה איך המקום הזה, שאהוב עליו
כל-כך, הופך לזירת קרב מסוכנת.
הנערים כמעט והגיעו אליו, אגרופיהם מורמים. רועי רצה לברוח, אך
ברגע האמת רגליו בגדו בו ולא נתנו לו לזוז, כאילו התענגו בפעם
האחרונה על החול הרך של הים.
"מה אתם רוצים ממני?!" רצה לצעוק, אך במקום צעקה שתפלח את
הדממה המתוחה יצא ציוץ חלוש שרק גרם לנערים לצחקק וללעוג לו
עוד.
פתאום אגרוף, ישר לפנים! היה ברור לו שזה יגיע, אך הוא היה כה
נסער שלא הספיק להתגונן. ואז כל החמישה תקפו אותו ביחד, בבת
אחת, בלי שום אזהרה מראש. הם בעטו בו, חנקו אותו, צעקו, הוא
ניסה להחזיר להם, אך הם היו רבים וחזקים ממנו. הם העיפו עליו
חול, לעיניים, לפה ולאף, הוא בקושי יכל לנשום, ואז לקחו אותו
לים, בעודם ממשיכים לשסות בו את אגרופיהם, לבעוט, לירוק ולקלל.
הם לא נתנו לו לזוז, החזיקו אותו כל-כך חזק עד שהתחיל להרגיש
את צלעותיו נשברות ובבת אחת-זרקו אותו לים. הם נכנסו אחריו
והשיטו אותו למים העמוקים. רועי כבר לא הצליח להתנגד, פרט
ליחסי הכוחות הבלתי אפשריים, הכוח הפנימי שלו נגמר ואת מקומו
תפסה הרגשה של חוסר אונים מוחלט. כעת, כשתקוותו האחרונה אבדה,
הוא נכנע, נכנע להם, נכנע לים, הרגיש שהסוף קרב.
בראשו רצו תמונות מחייו, זיכרונות,אך משום מה, לא היו אלה
זיכרונות רעים. פתאום הוא ראה מול עיניו את הוריו ואת אחותו
הקטנה, את החברים שלו, שני החברים היחידים שלו-יריב ואיילת,
נזכר איך כל אלה היו איתו תמיד, איך איילת ויריב נשארו איתו
ועברו איתו גם את התקופות הקשות ביותר, ואחותו גל, כמה ריבים
היו להם, כמו כל אח ואחות, אך גם כמו כל אח ואחות-הם אהבו מאד
אחד את השנייה, וכמה הוא התגעגע אליה כשנסעה לטיול בת-מצווה עם
אמו, ואיך היא קיבלה אותו בבכי וחיבוקים כשחזר מהנסיעה
לפולין.
מה יהיה איתם כעת? האם ירגישו בחסרונו? איך יתמודדו עם האובדן?
יתאבלו? יחקרו את מה שבאמת קרה?
ומה יהיה איתו, או יותר נכון-מה לא יהיה איתו? צעיר כל כך, כל
עתידו עוד לפניו, כל השאיפות והתכנונים שתכנן לעצמו בפרטי
פרטים-כעת, הם לא שווים כלום!    
רועי הרגיש איך המים המלוחים ממלאים את גופו, מטביעים את
איבריו והבין שזהו זה-כאן הוא יישאר לתמיד, כאן יישארו
זכרונותיו, חלומותיו וכל עולמו, במקום שהוא הכי אוהב, זה היה,
אולי, הדבר היחיד שניחם אותו, שהכל קורה בים.
חמשת הנערים הסתכלו בבעתה בגופה שצפה על-פני המים, עוד לא קלטו
מה בעצם עשו, הם התרחקו לאט לאט, פזלו בזהירות לכיוון חבריהם,
ניסו ללכוד אחד את מבטו של האחר, כולם מבוהלים, רועדים, מבינים
פתאום מה הם עשו.
"חבר'ה, זזנו?" אמר הנער הראשון שהתעשת "קדימה, בואו נלך!" הם
שחו לכיוון החוף, לא העזו להסתכל לאחור, כי ידעו, ששם מת אדם
חף מפשע ללא כל סיבה, שם הם עשו את הטעות של חייהם, כי אפילו
אם לא יתגלו לעולם, הם יהיו נרדפים.

הם יצאו מהמים ופרצו בריצה, כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק, עד
שנעלמו ולא השאירו כלום אחריהם, רק עקבות על החול ופשע, שעליו
אי אפשר לכפר.

רוני שנאה את הים. היא שנאה גם את כל מה שקשור בו, רק המחשבה
על ללכת לשם, להתלכלך בחול, בזפת ולהיכנס למים הקרים והמלוחים
עוררה בה חלחלה.
היא לא הבינה למה צריך את זה בכלל, לא עדיף להישאר בבית במזגן?
או ללכת לבריכה הנוחה והנקייה? גם בגד-ים היא שנאה לקנות. היא
אף פעם לא נראתה טוב בבגד ים, תמיד היא הרגישה שזה לא הולם
אותה, שהיא שמנה, שיש לה גוף מכוער, אבל בכל-זאת, תמיד
כשהחברים והמשפחה הלכו לים-היא הלכה איתם.
בבוקר חם אחד, החליט אבא שלה שהיום זה יום מושלם ללכת לים,
וכמובן שכל המשפחה אישרה, כי כולם, חוץ מרוני, אהבו את הים
וחיכו לו כל החורף.
בעוד אבא אורז צידנית עם אבטיח, מלון ומים קרים, ואמא מסדרת
תיק עם מגבות ומשחקים לחול, רוני עמדה מול המראה, לבושה בבגד
הים שלה מהשנה שעברה, "איזה כיעור!" היא חשבה, והעיפה בעצמה
מבט מלא גועל, "מי יסתכל עלי ככה?"
הכל כבר היה מוכן ליציאה, גם רוני ירדה למטה לבסוף. "אמא, את
בטוחה שזה נראה בסדר?" "כן, כן בטח חמודה, את נראית נפלא!"
ענתה לה אמא וחייכה חיוך מאולץ.
תוך 20 דקות נסיעה, הגיעה המשפחה לחוף, ריח הים הורגש כבר
בחנייה, אבא יצא ראשון מהאוטו ולקח נשימה עמוקה,הוא טען שריח
הים הוא אחד הריחות הכי טובים שיש, חוץ מאדמה תחוחה ומהבישולים
של אמא כמובן...
אחיה הקטן, גיא, כבר היה על החוף,עם השמיכה בידו, מחפש מקום
לפרוש אותה.
כל המשפחה ירדה לחוף, אבא הניח את הצידנית על השמיכה ורץ לגיא
שכבר היה במים וקרא לו לצלילה.
גם אמא כבר פשטה את הבגדים שמעל בגד-הים והתכוננה להיכנס למים.
רוני לעומת זאת העדיפה לפתוח את הכיסא הנוח ולשבת לקרוא קצת,
היא תמיד מביאה לים ספר טוב, כי אחרת היא משתעממת לגמרי.
בין פרק לפרק הציצה רוני מסביבה, הסתכלה במשפחתה מבלה במים,
בילדה אחת שחפרה בור בחול ובחברתה שבאה כל רגע ושפכה מי ים
מתוך דלי, היא חזרה להסתכל על הים ופתאום קלט מבטה גולש חתיך
שנכנס למים עם גלשן מעוצב ובגד ים צמוד, הוא נראה לה ממש
מקצוען. עורו היה שזוף וגופו שרירי, את עיניו היא לא ראתה כי
הן היו מכוסות במשקפי שמש שחורים, כך שלא יכלה לראות אם הוא שם
לב שהיא בוהה בו. הוא חייך אליה ונכנס למים, איזה חיוך יפה היה
לו...
רוני עצמה עיניים ושקעה במחשבות, איך קוראים לו? מאיפה הוא בא?
איזה אדם  הוא? והאם אחד כמוהו יכול להסתדר עם ילדה ששונאת
מים?
כשפקחה את עיניה, משפחתה כבר יצאה מהמים. "יאללה, הולכים!" אמר
אבא בהחלטיות, רוני קמה מהכיסא ללא חשק והעיפה מבט אחרון לים,
הגולש שלה כבר לא היה שם.
מאותו היום רוני הלכה לים  בכל הזדמנות, עם חברים, עם המשפחה
ולפעמים עלתה על אוטובוס ונסעה לבדה, וכל זה כדי לראות שוב,
ולו רק פעם אחת, את הגולש, ואולי אפילו לדבר איתו, היא קנתה
בגד-ים חדש ויפה, כדי לא לעשות עליו רושם של אחת שלא משקיעה
בעצמה, ובכל פעם לפני שנסעה לים הסתדרה, והתארגנה שעה מול
המראה. הוריה של רוני עקבו בהשתאות אחר התנהגותה, מדי פעם שאלו
אותה מה השתנה פתאום ביחסה לים. היא התחמקה מתשובות ומה שענתה
להם תמיד היה  "אנשים משתנים".
ואז היא ראתה אותו. אחרי שבוע של ציפייה, הוא ישב שם על החול
והגלשן לידו. היא התקרבה אליו, הוא נראה בדיוק כמו שהיא זכרה
אותו, אך בלי משקפי שמש הפעם, כל-כך רצתה לראות את העיניים
שלו. רוני המשיכה להתקרב בעודה חושבת מה תגיד לו, והאם בכלל
תגיד לו משהו. היא היתה שקועה במחשבות כה עמוקות, עד שלא שמה
לב לאן היא הולכת, ופתאום היא מעדה על הגלשן שלו ונפלה, כמה
אופייני לה. היא לא הבינה את גודל הפדיחה עד אשר הסתכלה עליו,
על הבחור  שאותו היא  כל-כך רוצה להרשים, היו לו עיניים גדולות
וירוקות, כמו הים. הוא גיחך ועזר לה לקום. "תודה" היא אמרה
"אין בעד-מה" הוא אמר, ואז הם פרצו בצחוק מתגלגל, ללא שום
סיבה, אולי קצת מבוכה.
"איך קוראים לך?"
"רוני"
"אני שי, נעים מאד, זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותך פה..."
אז הוא היה כאן! ואפילו שם לב שבאתי! חשבה רוני לעצמה.
"כן, אני די הרבה כאן בזמן האחרון"
"את אוהבת את הים?"
"מאד!" שיקרה, רק שלא תהרוס את הרושם.
"רוצה לבוא איתי? בדיוק תכננתי להיכנס עכשיו".
"בטח! קדימה בוא!" אמרה, מקווה שלא ראה עליה כמה התלהבה
מלהיכנס איתו לים. הם נכנסו למים, ורוני, שציפתה לחוש שוב את
הקור והסלידה  הקבועים בעת כניסתה לים, הרגישה חמימות והנאה,
המים ליטפו את רגליה וריח המלח, שתמיד שנאה כל-כך, נעם לאפה
ופתח לה את דרכי הנשימה.
שי חיבק את כתפה וליטף את שיערה, באותו רגע היא הרגישה שהיא
אוהבת אותו באמת, הוא עשה לה משהו, עורר בה רגשות שאף-פעם לא
היו לה.
אחרי ששחו קצת, יצאו מהמים, התנגבו, התלבשו, ואז לקח שי את
רוני לטיול על קו החוף.
הם הלכו מחובקים והסתכלו לעבר השקיעה, כמו זוג בסרט, הוא לחש
לה באוזן דברי אהבה והיא חייכה אליו והעבירה ידה על גבו.
פתאום נעצר. הוא עמד מולה, חיבק אותה חזק ואז נישק אותה על
שפתיה. רוני ציפתה לנשיקה, אך באותה מידה גם הופתעה מאד, אולי
מהטבעיות בה הגיעה הנשיקה הזאת, כאילו נקבעה מראש.
רוני רצתה להישאר כך לעד, בזרועותיו, בשפתיו, בים.

שי ורוני עזבו את הים, מחובקים ואוהבים, משאירים אחריהם שני
זוגות צמודים של עקבות על החוף.

בחור צעיר בן-22 הולך על החוף ומסיע לפניו כיסא גלגלים. בכיסא
יושב חברו הטוב אורן. אורן ונדב הם החברים הכי טובים מאז שהם
זוכרים את עצמם, הם הכירו לראשונה בגן הילדים,כאשר נדב רק הגיע
העירה, ביישן ומפוחד ואורן, שהיה גדול וחזק בהרבה ממנו, לקח
אותו על חסותו ולמשך הרבה זמן שימש כ"שומר הראש" שלו, עד שנדב
התרגל ויצר קשרים בעצמו. הם עברו ביחד את תקופת בית הספר, את
התיכון ואת הצבא, תמיד ביחד, בלתי נפרדים, הם עוררו קנאה אצל
חבריהם האחרים, כל אחד היה רוצה חבר כמו אורן או נדב, אחד כזה
שבאמת שם כשצריך אותו.
אורן לא תמיד היה נכה, להפך, הוא היה ספורטאי מצטיין ותחביבו
העיקרי היה שייט, בכל קיץ היה מתחרה בתחרויות השייט בסירת
משוטים וכמעט תמיד זכה, הוא היה אלוף ועל כל מדף בחדר שלו היה
מונח לפחות גביע אחד.
נדב לא אהב במיוחד לשוט, הוא העדיף לשחות ומדי פעם, כאשר היו
שניהם יוצאים לסיבוב על סירה שכורה, בעלת משוטים או פדלים, היה
נדב קופץ למים ושוחה לצד אורן, שחתר במהירות הקרובה לשחייה.
כשהיו צעירים הלכו אורן ונדב לים כמעט בכל יום, אפילו בחורף,
בימים ללא גשם.
הים היה מקום הבילוי האהוב עליהם, יחד הם שחו והתחילו עם
בחורות, נדב הרומנטיקן הזמין אותן לגלידה ולטיול על החוף ואילו
אורן שבה את ליבן בסיבוב מהיר על אופנוע הים שלו.
כשהתבגרו הנערים והגיעו לזמן הגיוס נמצאו שניהם מתאימים לחיל
הים, מכיוון ששניהם היו חזקים וחסונים ורגילים לים, שהרי שם
בילו כמעט את כל זמנם החופשי.
תקופת הצבא היתה התקופה הכי טובה שלהם, גם כחברים וגם לעצמם.
נדב בחר כמובן להיות צוללן, שכן אהבתו לשחייה היתה גדולה והיה
מיומן מאד.
אורן למד להשיט חסקה ואוניות גדולות ולא פעם נפגשו הוא ונדב
כאשר הגיעה הסירה למשות את הצוללנים מהמים.
נדב ואורן סיימו שניהם את הצבא בהצטיינות ואורן אף קיבל הסמכה
להשיט ספינות  ויאכטות, זה היה בשבילו כמו חלום שהתגשם, מכיוון
שהוא ראה את עתידו בשייט.
כמה חודשים לאחר השחרור , נסעו נדב ואורן למסיבת יום-הולדת של
חבר קרוב, שהתקיימה באחד הבארים השוקקים של ת"א, במסיבה הם
רקדו והשתכרו, עד שהיו מבולבלים לגמרי וראו כפול. כאשר הגיע
הזמן לחזור הביתה, נדב, שהיה יותר מפוכח מאורן הציע שהוא ינהג,
הוא הבטיח שיזהר, על עצמו, על אורן ועל המכונית וכך יצאו שניהם
לדרך.
אורן ישב מסוחרר על הכסא, משעין את ראשו בכובד על כתפו, הוא
התחיל להתלונן על כך שהחגורה מפריעה לו, מלמל כמה דברים לא
ברורים ובסוף שחרר אותה. נדב, שהיה שיכור בעצמו וניסה להתרכז
בנהיגה-לא שם לב לכך.

נדב פקח את עינייו בפתאומיות, כל גופו כאב, כאילו סכינים פילחו
אותו עם כל תזוזה, הוא לא הבין איפה הוא וראה מטושטש, שמע
מסביבו קולות עמומים של המון אנשים.
הוא מצמץ כדי לנסות למקד את מבטו וראה אדם לא מוכר עומד מעליו,
הוא הצליח לראות בזוית העין גם את רגלו המגובסת וחש ספוג מרופד
סביב צווארו.
"איפה אני?" שאל בחולשה
"בבית החולים, נדב, כבר 24 שעות שאתה מחוסר הכרה" ענה לו
הדוקטור בעוד הוא רושם במהירות על לוחו.
"איך הגעתי לכאן?" שאל, מבולבל לחלוטין
"תאונה, אחרי שנהגת שיכור בכל תל-אביב, תאמין לי שניצלת בנס"
"רגע, ואורן! מה עם אורן?! הוא בסדר?!" נזכר פתאום בבהלה
"אורן נמצא כעת בטיפול נמרץ, אצלו העניין כבר לא כל-כך פשוט"
נדב הרגיש את הדמעות שהחלו לעלות בעינייו , הוא לא זכר שום דבר
מהתאונה, הוא רצה לדעת מה קרה לאורן, לראות אותו, לדבר
איתו...
רגשות אשם הציפו אותו פתאום, הרי זה הוא שנהג במכונית, הוא
אחראי לכל!
ומה יהיה עכשיו? האם הוא יאבד את אורן? לנצח?
אחרי יומיים, יצא אורן מטיפול נמרץ, נדב כבר יכל לשבת במיטה
והתחיל להשתקם, מחר הוא מתחיל ללמוד איך להשתמש בקביים, אך זה
זמני, הרופאים אומרים שהוא יחלים, שבר ברגל ובצוואר הם דברים
שמחלימים.
אחרי יומיים הורשה נדב לראות את אורן. הוא דידה על הקב לעבר
חדרו, כבר בדלת שמע את הצפצוף המלחיץ של המוניטור ואת קולות
האנשים הרבים שנמצאים שם.
נדב נעמד רועד ליד אורן, כעת הוא כבר בכה, נשבר מלראות את חברו
מחובר בחוטים למכשירים.
"מה יהיה איתו? הוא ייצא מזה?" שאל בשקט את אחד הרופאים שעמד
לידו
"עדיין אי אפשר לדעת, כעת מצבו יציב, אך אנו מודאגים מאד." ענה
לו הרופא בפנים קודרות.
עברו ימים רבים עד שחל שינוי במצבו של אורן, השינוי היה לטובה,
אורן הצליח לנשום בכוחות עצמו ואף הראה סימנים של התעוררות,
המוח, כך אמרו הרופאים, ניצל בנס.
אורן לעולם לא יגיע להירפאות מלאה, שתי רגליו ויד
שמאלו-משותקות לתמיד.
השנה שלאחר התאונה היתה הקשה מכל בחייו של אורן, הוא עבר
פיזיותרפיות קשות וכואבות, ניתוחים שלא הצליחו ודיכאון עמוק
שאליו נכנס. לקח זמן עד שאורן הבין שחלומו הגדול ביותר התנפץ
ונגוז לעד, לעולם הוא לא יוכל לשוט, לעולם לא יוכל להתאמן,
לשחות ולשחק כדורגל, הוא מוגבל כעת, לא יכול לזוז בעצמו וצריך
עזרה צמודה, כן, הוא, אורן האקטיבי והעצמאי.
גם נדב היה מדוכא, הוא לקח על עצמו את כל האשמה, את כל
האחריות, אך הוא לא הראה זאת, מבחוץ שמר על תדמית חזקה, רק
בשביל אורן.
יום אחד, בבית החולים, היתה לנדב ואורן שיחת נפש עמוקה, כבר
מזמן הם לא שוחחו כך. לאחר הפיזיותרפיה של אורן, ישבו שניהם על
המיטה ודיברו, הם סיפרו אחד לשני הכל, את כל מה שאגרו וצברו
במעמקי ליבם במשך השנה הזאת, את הפחדים, הקשיים הגעגועים,
האשמה, הכעסים והעצב הרב, שעוד לא עבר.
מאז שחרורו של אורן מבית החולים, יוצאים שניהם פעמיים בשבוע
לטיול על החוף.
נדב סוחב את אורן על כיסא הגלגלים, המשאיר אחריו שני פסים דקים
על החול והם מדברים, צוחקים, כאילו כלום לא השתנה-החברות שלהם
ניצחה.

אסקימו-יעקוב היטיב את אחיזתו בצידנית המלאה, כחכך בגרונו,
השתעל מעט והמשיך בקריאה הרגילה: "לימון! שוקו-שוקו!
שוקו-וניל! בננה! קסטה!"
אף אחד לא התקרב. כולם המשיכו בשלהם, לא הקדישו ולו טיפה
מתשומת ליבם לאסקימו-יעקוב, שנראה כעת כל כך נואש, אך המשיך
לצעוק, בתקווה שמישהו יסתכל לכיוונו.
את צעקותיו קטעה מוזיקה עליזה ואחריה צעקות של ילדים. הוא ידע,
עוד
אוטו-גלידה מגיע. אותה המוזיקה החביבה, שגררה אחריה ילדים כמו
בסוג של היפנוזה, גרמה להם לרדת על הברכיים ולהתחנן לכמה שקלים
מהוריהם, היתה לאסקימו-יעקוב כאזעקה נוראית ומחרישת אוזניים.
ילדים עברו על פניו, בריצה ובצווחות: "אני רוצה מסטיגם!", "אני
רוצה ארטיק דראגון-בול", "איכסה, דראגון בול זה דוחה! הכי טעים
זה השפתיים של בראץ!!!"
אסקימו-יעקוב משך בכתפיו והמשיך להלך בין המתרחצים בחוף, מדי
פעם הביטו בו אנשים שהכירו אותו, אמהות ואבות שהיו פעם נערים
ונערות צעירים שבילו את כל הקיץ על החוף, זה היה בתחילת שנות
השבעים, כאשר אסקימו-יעקוב היה בחור צעיר וחסון, עם בלורית
שחורה שנפלה לו על מצחו, באותה התקופה, החליט יעקוב בן העשרים,
למצוא את פרנסתו במכירת גלידה למתרחצים בחוף.
עד מהרה, הפך יעקוב לאחת האטרקציות הכי חמות בחוף, היו בנות
שבאו לשם רק על-מנת לראותו, תמיד קרצו לו וקנו גלידה כמה
פעמים, כדי שיוכלו לשוחח איתו. תיירות שבאו לבלות בחופי ת"א
ביקשו להצטלם איתו כדי להראות לחברותיהן בארץ המוצא שכך נראה
כל "איזראלי-מן".
את הכינוי "אסקימו-יעקוב", העניקו לו דווקא הגברים שהתרחצו
בחוף, בתור כינוי גנאי, כנראה מתוך קנאה על שחטף להן את כל
הנשים היפות ועל-מנת שיזכור שהוא רק "מוכר גלידה מסכן", אך
הכינוי הזה דבק בו מאז ועד היום, כך קוראים לו כולם-הגברים,
הנשים והילדים.
תוך כדי עבודתו בחוף למד אסקימו-יעקוב עוד דברים, על אף
שעיסוקו העיקרי היה מכירת גלידה למתרחצים, עזר לא פעם למציל
למשות טובעים מהחוף ויום אחד, כאש עשה סיבוב על החסקה, הציל
בעצמו ילדה קטנה שעמדה לטבוע.
שיאו המקצועי הגיע כאשר צילמו על החוף בו עבד את הסרט
"מציצים". הבמאי ראה אותו הולך על החוף וישר נתן לו תפקיד של
ניצב, בשל חזותו המרשימה.
תפקידו היה כמובן מוכר גלידה, כך שגם יצא לו להגיד כמה מילים.
לאחר הצלחתו המסחררת של הסרט, הפך אסקימו-יעקוב רשמית לחביב
המתרחצים,
כולם רצו להיות בחברתו, תמיד עקבה אחריו חבורה של בני נוער
וילדים בעת שהתהלך בחוף, אנשים שנתקלו בו לחצו לו יד והיו כאלה
שגם ביקשו חתימה.
יום אחד פורסמה בעיתון המקומי כתבה שבה הוזכר שמו והופיעה
תמונה שלו.
לכתבה קראו "חמש דקות של תהילה" והיא סיפרה על שחקנים בתפקידים
קטנים שגנבו את ההצגה, כבשו את הקהל ויצרו מסביבם היסטריה.
אסקימו-יעקוב לא האמין שזה קרה לו, הוא רק מוכר גלידה, שלא עשה
כלום בחייו פרט למכירת גלידה ופתאום יש לו כתבה ותמונה בעיתון,
אנשים מבקשים ממנו חתימות, הוא מפורסם!

עם השנים שעברו, התמעטה גם ההמולה סביבו, פחות ופחות אנשים
הכירו וזכרו אותו, דור חדש נולד, ילדים קטנים שבשבילם הוא היה
רק "דוד יעקוב" שמוכר גלידה.
34 שנה עבד אסקימו-יעקוב במכירת גלידה! 34 שנה באותם חופים, עם
אותם טעמים.
תמיד שאלו אותו למה הוא לא הולך ללמוד משהו, לעבוד במקצוע קצת
יותר מכובד, הרי הוא כבר לא בן עשרים, רוב האנשים בגילו הם כבר
הורים, אנשים מבוגרים ומבוססים, הוא לא ידע לענות.
מה הוא יענה להם? מה יגיד? שעבודתו כמוכר גלידה מספקת אותו?
שתמיד דחה את עניין הקמת המשפחה וההשתקעות, עד שבסוף איחר את
המועד?
אז הוא פשוט שתק או ניסה להתחמק מתשובה.
היה רק דבר אחד שאיים על עסק מכירת הגלידה של אסקימו-יעקוב. זה
היה אוטו-הגלידה, או כפי שכונה בפי בני הנוער "גזלן".
מכוניות כאלה החלו להפציע באמצע שנות השמונים וישר כבשו את
המתרחצים, עם גלידות חדשות בטעמים שונים ומיוחדים ובעיצובים
מעניינים.
עד מהרה עברו כמעט כל המתרחצים לקנות גלידות מה"גזלן" והיו
ימים שבהם מצא אסקימו-יעקוב את עצמו יושב על כיסא הנוח שלו כל
היום ולא מוציא אף גלידה מהצידנית.
כנראה שזמנו עבר. כמעט ולא נשארו מוכרי גלידה בארץ. כעת, כשיש
קיוסקים ואוטו-גלידה-מי צריך אנשים מסכנים כמוהו, שיש להם
בצידנית רק 4 טעמים?
אסקימו-יעקוב הרגיש אומלל ושקע ברחמים עצמיים, אולי הבין משהו
שלא הבין עד כה, אולי התפכח, מה שבטוח, זה גרם לו להרגיש רע.

לפתע העירו אותו טפיחות קלות על כתפו והוא שמע קול דק וחלש
קורא "דוד יעקוב, דוד יעקוב, תתעורר!" לאט לאט ניעור
אסקימו-יעקוב, הסתכל לימינו וראה ילד קטן כבן ארבע. הוא הסתכל
עליו במבט מהורהר ושאל בקול עייף: "מה אתה רוצה?"
"אפשר לקבל ארטיק שוקו-שוקו, דוד יעקוב?" שאל אותו הילד.
אסקימו-יעקוב קם מכיסאו, פתח את הצידנית ונתן לילד את מבוקשו.
"כמה זה עולה?" שאל הילד והוציא מכיסו חמישה שקלים.
"זה לא משנה ילדון, זה לא משנה." אמר ודחף אותו דחיפה קלה
בגבו, על-מנת שיחזור להוריו.
אסקימו יעקוב הסתכל בפעוט המתרחק, וחייך...

ובערב אחד, כשעלתה הגאות, בא גל גדול ואימתני שעלה וסחף איתו
עקבות של כאב, אהבה, חברות וחלום.

אפילוג

יום אחד, בעת הליכת הבוקר של אורן ונדב, הקריא אורן כותרת
ראשית מהעיתון:
"מוכר גלידה משה מן המים גופת נער שנסחפה לאחד מחופי תל-אביב"
"מה?!" הזדעק נדב והסתכל בעיתון כלא מאמין.
"זה מה שכתוב" אמר אורן. "אתה חושב שזה קרה בחוף שלנו?"
"לא, לא נראה לי...בעצם, אולי כן, כמה מוכרי גלידה אתה כבר
מכיר?"
"איך זה קרה? אתה חושב שהוא טבע?"
השניים המשיכו לקרוא את הכתוב מתחת לכותרת: "על הגופה, שנמשתה
אתמול בשעות הערב המאוחרות, נמצאו סימני חבלות ופגיעות, סיבת
המוות בתהליך חקירה. זהות הנער ידועה למשטרה, אך שמו עדיין לא
הותר לפרסום".
"אני לא מאמין! איך דבר כזה יכול לקרות?!" אמר אורן בעודו בוהה
בכותרת הגדולה שמודפסת באדום על גבי שחור.
בדרך הם נתקלו באסקימו-יעקוב שנראה טרוד במיוחד. "שלום
בחורים!" אמר בקול צוהל יתר על המידה כדי לנסות להסוות את
התרגשותו, "כותרת מעניינת אה?"
נדב ואורן, שהכירו את יעקוב כבר שנים, ראו שמשהו אצלו לא
כשורה. הם הבינו מיד, אבל לא אמרו מילה.
בראשו של אסקימו-יעקוב רצו כבסרט נע תמונות מיום אתמול. עיניו,
שמתחתיהן צצו עיגולים אפורים של לילה ללא שינה, היו ממוקדות
בנקודה לא ברורה באופק, הוא עדיין לא עיכל את מה שעבר עליו
לפני שעות ספורות.
נדב הניח את ידו על כתפו של יעקוב והביט בו בהבנה. הוא פתח את
פיו בניסיון להגיד מילות עידוד, אך אסקימו-יעקוב הניד בראשו,
רמז שאין טעם לדבר. "יהיה בסדר, בן, הכל יהיה טוב", אמר והמשיך
בדרכו על החוף, ברגליים עייפות וצעדים כושלים.
"נחזור הביתה?" שאל אורן את נדב, למרות שכבר ידע מה תהיה
תשובתו.
זה היה הטיול הקצר ביותר של נדב ואורן על החוף אי-פעם.

בצהריי אותו היום חזרה רוני לחוף בריצה, שיערה רטוב, לחייה
סמוקות וחיוך גדול נסוך על שפתיה. היא התיישבה, מתנשפת, על
השמיכה שפרשה על החול רגע לפני שרצו למים.
תוך דקות ספורות הצטרף אליה שי ונשכב לידה. שניהם היו עייפים
ומרוצים, אחרי כמעט שעתיים במים הקרירים (שיא חדש מבחינתה של
רוני).
שי נישק אותה על שפתיה, שהיו עדיין מלוחות ממי הים. הוא עיווה
את פניו: "אפילו לא שטפת פנים, פדלאה?" הוא שאל אותה ושניהם
פרצו בצחוק מתגלגל, ומיהרו לשטוף פנים ולשתות מבקבוק המים
שרוני דאגה להביא.
רוני הוציאה מתיקה ספר ואת עיתון הבוקר. היא לקחה לידה את הספר
והחלה לקרוא במרץ, היתה לה מטרה לסיים אותו היום. שי לקח את
העיתון ועיין בכותרות, הוא לא אהב לקרוא והתירוץ שלו היה שלכל
ספר טוב באמת ייצא גם סרט, אז בשביל מה לבזבז את הזמן בקריאה?
פתאום נפל העיתון על ספרה של רוני. היא הרימה את עיניה בכעס,
מה פתאום הוא זורק עליה את העיתון, ועוד באמצע הקטע המותח...שי
ישב קפוא על המזרון, עינייו פעורות לרווחה ועורו חיוור.
רוני קראה את הכותרת והסתכלה על שי. "אתה יודע מי זה?" שאלה.
"כן", סינן בקושי מבין שפתיו היבשות, "אני חושב שכן".
רוני עדיין תהתה איך הוא יודע מי הנער, אפילו שלא פורסם שם
ומקום מדויק, אך ראתה עד כמה שי נסער כעת, לכן העדיפה לדחות את
השאלות לאחר-כך.

כל תושבי תל אביב עקבו בדריכות אחרי הפרשה שהסעירה את העיר,
כולם רצו לדעת עוד פרטים על הנער שנסחף אל החוף.
אסקימו-יעקוב חזר לכותרות, אמנם לא בנסיבות משמחות במיוחד, אך
פתאום יותר ויותר אנשים החלו לקנות אצלו גלידה.
לאחר שבועיים של המתנה ומידע על הליכי החקירה ותוצאותיה- פורסם
שמו של הנער: רועי הדר, תלמיד כיתה י"א. לצד שמו פורסמה
תמונתו: פנים רזים ומחייכים, שיער חלק בצבע חום, עיניים גדולות
ומאירות.
במהלך השבועיים האלה התרחק שי מכל קרוביו, הוא לא הלך לים
ובקושי אכל. רוני ניסתה לתקשר איתו, לדובב אותו, אך ללא
הצלחה.
היא לא הבינה למה התרגש כל כך מן הפרשה, אולי הוא והרועי הזה
היו חברים? אולי היו שונאים, וכעת הוא מצטער על כך?
עד שלא תצליח לדבר עם שי- היא לא תוכל לדעת.
כמה ימים לאחר גילוי זהותו של רועי, פורסם בעיתון שנתפסו
ונעצרו שניים מתוך חמשת רוצחיו.
שמותיהם נשארו חסויים, אך נמסר כי הם תלמידים בכיתה י"ב, תושבי
תל אביב.
הוזכר גם שם בית הספר התיכון שלהם. הם לומדים יחד עם שי! באותה
השכבה!
רוני רצה לחנייה, התניעה את המכונית ונסעה לביתו של שי כאחוזת
טירוף. היה בה דחף מוזר לגלות אם שי מכיר את הנערים האלה, אם
יש לו קשר כלשהו אליהם.
שי פתח לה את הדלת והביט בה בעיניים עייפות ונפוחות, עם חיוך
שנראה מעט מאולץ- בהחלט לא שי שהיא הכירה. הוא השתנה לגמרי
בשבועיים האחרונים, חשבה.
היא נכנסה לביתו, שנראה לה פתאום זר, כאילו לא היתה בו מעולם.
שי הוביל אותה אל חדרו והם התיישבו על המיטה. רוני הסתכלה
סביבה, החדר נראה כמו אחרי סופת הוריקן, בגדים זרוקים על
הרצפה, שאריות אוכל וצלחות מלוכלכות מונחות על השטיח, הגלשן
היה זרוק בקצה החדר והמון עיתונים היו מפוזרים על הרצפה.
מה עובר עליו? שאלה את עצמה, מעט נפחדת.
שי לחש לה באוזן כמה הוא אוהב אותה, חיבק אותה חזק והם התנשקו,
היא התגעגעה לזה כל כך. לבסוף, רוני התנתקה בקושי משפתיו
החמות, ושאלה:
"שמעת שהרוצחים של הילד הם מהשכבה שלך?"
"אני יודע".
"מה אתה יודע?"
"שהם בשכבה שלי. למה, מה חשבת?"
"אה...לא, לא, שום דבר. תגיד, אתה מכיר אותם?"
"כן"
"מכיר טוב? אני מתכוונת, הייתם חברים?" שאלה בחשש
שי שתק.
"ואתה, גם לך היה איזשהו קשר לרועי הזה?" ניסתה לדובב אותו
שוב.
פתאום עלו דמעות בעיניו והוא נשבר:
"לא, זאת אומרת, כן...אבל אני אמרתי להם שלא יעשו את זה! והם
לא הקשיבו ולקחנו אותו ועשינו...את מבינה..."
רוני השתחררה בפראות מחיבוקו ונעמדה מולו בהתרסה.
"לא! אני לא מבינה!", צעקה, והחלה גם היא למרר בבכי, "אז אתה
רוצה להגיד לי שידעת מזה כל הזמן? שאתה עשית את זה?"
"זה לא רק אני..."
"מה אכפת לי מהם?!" היא לא האמינה שהאדם שהיא הכי אוהבת בעולם
הוא רוצח, שרצח בדם קר מישהו חף מפשע.
רגע לפני שהמשיכה לדבר נשמעה דפיקה חזקה על הדלת.
שי הלך לפתוח את הדלת ומהחדר ממול יצאה גם אמו. בדלת עמד שוטר
עם תיקיית דפים בידו ואזיקים מבצבצים מכיסו השמאלי.
"שי רוזנפלד, אתה עצור על פי צו המשטרה בעוון רצח".
רוני יצאה בריצה מהבית, מנגבת את דמעותיה בשרוול. בזווית העין
הספיקה לראות את אמו של שי עומדת קפואה ועל סף התעלפות.
השוטר הביט אחריה בחשד. "אין לה שום קשר לזה", אמר שי.
"קדימה", אמר השוטר ושלח ידו אל האזיקים.
"לא צריך אזיקים", אמר שי והלך בעקבות השוטר.

גם אם יישב עשרים שנה בכלא הוא לא יכפר על מעשיו, חשב תוך כדי
הנסיעה לתחנה.
הכל קורה בדיוק כמו בסדרות המשטרה שהוא כל כך אהב לראות, רק
שהפעם זה אמיתי.
ומה עם הצבא? כנראה שצבא הוא כבר לא יעשה. ורוני שלו, אהובתו,
מה יהיה איתה עכשיו? בזכות הים הם הכירו ובגלל הים הם נפרדים.
איך יסתדר בלעדיה? האם היא תתגעגע אליו?
שי הסתכל בפניו בבוז דרך ראי המכונית, רק בן שמונה עשרה וכבר
הרס לעצמו את החיים.
מימינו השתרע הים, גדול ושקט. המים כחולים כהים, אנשים מטיילים
על החול, ילדים משחקים. הים לא השתנה, הים לעולם לא משתנה.
הוא בהה בגלים המתנפצים על הסלעים, ובהבזק קצר ראה בדמיונו את
רועי, יושב על הסלע הכי גדול ומביט בשקיעה.