אתה רך ושקט.
ואני אוהבת אותך, אוהבת אותך.
במבט החודר שמעלה חיוך לא מאופק ובלתי ניתן לשליטה.
אתה מלמד אותי לאהוב, אתה מלמד אותי לדאוג, לוקח אותי לעולמות
של טוהר, עולמות של צער, אכזבה וכאב.
בסימטאות שבין אגואיזם לאלטרואיזם, פריחה ושלכת, שקיעה וזריחה,
התעוררות ושינה.
ואתה מחבק אותי, בזרועות צעירות ולבנות, מציג לי את הזיכרונות
שלך ממהלך היום, את הפצעים והבגדים החדשים.
אתה רץ וקופץ ומתיש כל כך, אבל זה בכלל לא מורגש. רק כשאתה
נרדם עליי, מניח את ראשך המסופר, מלטף אותי בלי משים ומתמכר
למגע הרך של ידיי עליך, מגיעה אפיסת הכוחות.
לאט לאט העיניים שלי נעצמות ואני נופלת לשינה המתוקה ביותר
שאזכה לחוות בחיי.

קטע שנכתב על האחיין שלי בן הארבע