אני אוהבת לספר סיפורים ועוד יותר להאזין להם.
למעשה, מרגע שאנחנו נולדים ה"גדולים" מספרים לנו סיפורים.
בעיקר סיפורים קדושים כאלה; על טוב ורע, על שוויון וצדק,
על נסיכות ופיות, על לאומיות ודת, על מלחמות ושלום
ועל הדרכים הנכונות לעשות כל דבר. גם על חיי הנישואין
יש המון סיפורים קדושים וכן, גם האמהות נכנסת בקלות לכתבי
הקודש.
אבל כשאנחנו גדלים, מתגלים לנו סדקים בקדושה הזאת.
פתאם מסתבר שהסופר לא כל כך הקפיד, קצת עיגל פינות,
קצת התעלם מעובדות, היה מנותק משהו מהמציאות. אבל
הקוראים הלא אוהבים פנטזיות ועוד יותר - שלמות, אז אולי
בגלל זה סיפוריו הפכו לרבי מכר.
כשאתה מתחיל לספר לי את הסיפור הקדוש שלך, אל תכעס עליי
שפתאום מחשבותיי מפליגות למקומות אחרים. אל תתמה שאני בוהה
בך, כאילו מחפשת בין השורות. תבין, סיפורים קדושים כאלה
כולנו שומעים כל הזמן והם מזמזמים באוזני כמו מנטרה מונוטונית

שמרדימה לי את החושים. אני חפצה באמת דוקא בסיפור
הסודי שלך. זה שאתה מתאמץ לעטות בכל כך הרבה
שכבות של דיקלומים וסיסמאות. זה שאתה קובר עמוק בפנים
כאילו מדובר בסיפור של מישהו אחר שבטעות הסתנן לדפי חייך.
זה שברור שהוא שם וממתין.
וזה לא בגלל שאני סקרנית או מציצנית (ואני דוקא כן)
אלא בגלל ששם טמון הגרעין הקדמוני שלך שאותו אני מחמיצה כל
הזמן.
שמושך אותי אליך במן כישוף... שכל הזמן כמעט כמעט נוגע
בחלק החשוף ושוב נסוג... במין ריקוד של התקרבות - התרחקות...
אתה יודע, זה לא חייב להיות סיפור ממש לפי כל הכללים,
עם דמויות וגיבור ראשי ואיפיונים וקתרזיס, נו, בדיוק
כמו הנוסחה. וגם הסוף לא חייב, לא יכול, להיות תמיד הפי אנד,
או מובן, או להיות בכלל... מה שאותי ירגש זה שהסיפור שלך
יינשא על גלי הים הסוער שבך, הים שאתה כל כך מקפיד שלא
יציף את חופיך...
אז בוא נניח לסיפורים הקדושים. אל תדאג, הם לא יעלו אבק,
תמיד יהיה להם דורש... ואולי תבוא לפה פעם, זה חדר הסודות
כאן...
ואיכשהו נדמה לי, שהפעם הראשונה בה תספר לי את סיפורך הסודי,
תהיה גם הפעם הראשונה שתספר אותו לעצמך.