[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמר כרמל
/
מרק היום

כל פעם אותו סיפור: הם מתיישבים במסעדה עם הלקוח הפוטנציאלי
שלהם ומיקי מנצל את השניות האחרונות בזמן הזזת הכסאות לספר
מנפלאות המקום ולשבח במיוחד את הסטייק או הסושי או הרביולי,
תלוי לאן הלכו, בתקווה שסוף סוף יואל יבין את הרמז ויחסוך ממנו
את הבושה. גם הפעם הוא הניח את הפלאפון הזעיר סמוך לגביע היין
הגבוה, דיבר והצטחק ללא הפסקה אך כשלכד לבסוף את עיניו
המתחמקות והאדישות של יואל השתתק וכיווץ את שפתיו בחמיצות. הוא
נעץ בו מבט נוקב, כמעט עוין, כשהמלצרית נעמדה לידם ושאלה בקול
עייף: "מה תזמינו?" ויואל, כמו תמיד, העמיד פנים שהמבט הזה
עובר דרכו ולא נוגע בו. הוא הזדקף על הכסא ושאל בנועם: "מה מרק
היום שלכם?". מיקי ראה איך אישוניו הירקרקים של יואל מציצים בו
מעל התפריט שהחזיק מולו וחשב לעצמו שיואל כנראה עושה לו את זה
בכוונה, לעצבן אותו, כאילו לקרוא תיגר על כל הפלצנות הזאת של
מסעדות הגורמה. פניו התרוקנו והוא תקע מבט אטום בנקודה נעלמת
על הרצפה. הוא חשב לעצמו איך שהוא שונא לצאת לפגישות עסקיות עם
היואל הזה שתמיד מביך אותו עם "מרק היום שלכם". כלום הוא לא
מזמין חוץ מזה, אפילו לא קפה, רק מרק ירקות פרימיטיבי, עם
אפונים מעוכים וקוביות גזר צפות בתוך נוזל צהבהב שריח הכורכום
שלו מאיים להיספג לעד בצוארוני החולצות הצחות של כל מי שמסב
לשולחן. תמיד הקערה הזאת עם הכף המגושמת מגיעה לפני שאר המנות,
הרבה לפני, ויואל מתחיל בלגימות שלו, בלי בושה, כי עם מרק חם
לא מחכים וזה לא מבלבל אותו ולא מפריע לו לרגע להמשיך
בפרזנטציה לפני הלקוח הכמעט זר מוחלט. מיקי תמיד מתפתל במבוכה
על הכסא, לחוץ ומתוח כמו קפיץ, נדהם מן הנינוחות של יואל
שאפילו כשניתזת על עניבת הפסים המיושנת שלו טיפה שמנונית הוא
מניח ברכות את הכף בקערה ומנער גרגירי מלח מן המלחיה הקטנה על
הכתם - כי ככה הוא הסביר לו פעם, שמלח סופג את השמן -  וממשיך
לדבר בקול שקט מכיון שכשמציגים את התוכנית -  גם את זה הוא אמר
לו פעם -  חייבים לדבר לאט אבל ברצף שמשדרים בטחון ומומחיות.

מיקי לא ממש הכיר את יואל. הוא היה לא מתחבר כזה, למרות שהיה
וותיק ממנו ומכל חבריו. איש בגובה בינוני והופעה לא עדכנית,
בלט בזרותו בתוך חבורת צעירים עליזים, גבוהי קומה וחסונים.
כולם יוצאי יחידות מובחרות שתספורתם קצוצה וסגנון דיבורם מורכב
מסלנגים וקיצורים עכשוויים. הוא שמע מרכילות שאשתו עזבה אותו
לאחרונה ולקחה את שני ילדיהם איתה. במשרד הוא היה מוכר כאיש
מופנם ושקט שהקידום שלו בא לאט. לפני כמה חודשים התמנה, להפתעת
כולם, למנהל מחלקת השיווק ומיקי הוצמד אליו. החברה שלהם הצליחה
לשרוד את המשבר בענף ואפילו לצרף לקוחות חדשים. במסעדות, מול
קערית המרק, יואל היה לובש פנים אחרות, מוארות, מחייכות ואפילו
היה מספר בדיחות שמיקי נאלץ להודות בינו לבינו שהן לא היו רעות
בכלל.

הפגישה הסתיימה בלחיצות ידיים חמות.
"נו, מה נראה לך?" שאל מיקי את יואל כשנפרדו מהלקוח.
- "יהיה בסדר".
- "יש לו שבוע להחליט".
- "אל תדאג. הוא יתקשר קודם. הרבה קודם".





ילד בן שמונה, צוארו מוטה קדימה מתחת לילקוט הענק, פותח את
הדלת במפתח התלוי על צוארו בשרשרת. הוא נכנס על בהונות לבית
האפלולי שתריסיו מוגפים ומקווה שאולי היום אמא מרגישה קצת יותר
טוב. עוד לפני שהוא מניח את תיקו הכבד ראשו מבליח לרגע אל חדר
השינה הגדול של הוריו, שם אמו שרועה בכותונת לבנה מנוקדת
בפרחים קטנים סגולים. עיניה עצומות ועל מצחה מונחת מגבת מטבח
לחה. "זה אתה חמודי?" היא שואלת מבלי לפקוח את עיניה, "לאמא יש
קצת כאב ראש מתוקי... תיקח לך משהו לאכול עד שאבא יגיע"...
המיגרנות הנצחיות של אמא היו מוכרות לו. נדמה היה לו שרוב ימיה
היא סגורה בחדרה. רק לעיתים רחוקות היתה פושטת את כותנתה
ומתכוננת לצאת עם אבא לבילוי לילי. בזמן שהיתה מתכוננת היה
מתבונן בה בעיניים משתאות, איך היא לובשת את שמלתה השחורה
החושפת קרסוליים מחוטבים, איך היא אוספת את שיערה בתסרוקת
גבוהה שמדגישה את צוארה הזקוף ואיך היא עונדת על אוזניה עגילי
פנינה קטנים. בשפתיה המשוחות בחום אדמדם היא נדמתה לו כאישה
היפה ביותר בעולם. הטעם המתוק בתוכו היה מתחלף כאשר הוריו היו
שבים בלילה נרגנים. מלחששים ביניהם האשמות, בטוחים שהוא כבר
ישן. עם כבותם את האור חושך מעיק היה מתפשט בחדרים.
הוא ממלמל "בסדר" ויוצא למטבח. בידים קטנות ומיומנות שולף כיכר
גדולה ממגירת הלחם, פורס פרוסה עבה ולא אחידה ומורח עליה שכבה
נדיבה של שוקולד מתוק.






יואל עבר במשרד להחזיר את המסמכים ולהוציא מן המקרר במטבחון
הזעיר והמעוצב סיר אלומיניום קטן עטוף בשקית ניילון. את דרכו
לבית האבות הוא עשה בדממה, עומד בהשלמה בפקקי הערב המתארכים.
כשהגיע למוסד הסיעודי ריח חומרי חיטוי היכה באפו. הוא חימם
במיקרוגל קערית מרק שבישל בביתו והאכיל את אמו כפית אחר כפית.
אמו שהיתה אישה מסוגרת ומרירה כל חייה, ישבה עכשיו קפוצת פה
בכסא גלגלים והוא היה משדל אותה במילים תינוקיות לפתוח את פיה
ולהערות לגופה את הנוזל הצהוב. היא היתה מקנטרת אותו ועולבת בו
על מאמציו. "אתה בדיוק כמו אבא שלך", היתה מטיחה בו, אך זה לא
עצר בעדו והוא התמיד במנהגו זה ערב ערב, כך בארבע השנים
האחרונות.






אושרת למדה איתו בתיכון. היא היתה בת חמישית מבין שישה ילדים
וביתה היה תמיד הומה קולות צחוק וריבים ואפוף ריח תבשילים. בכל
פעם שהצטרף אליה מייד אחרי הלימודים, אמה היתה פותחת את הדלת
לקראתם בצהלולי שמחה גדולים ומקבלת אותם בנשיקות דביקות
וחיבוקים שמחצו את גופו הדק. כשנשא את אושרת לאישה היא הביאה
אל עולמו אור וצחוק ומטבח שריחותיו המשכרים מילאו את הבית ואת
ליבו עד גדותיו. אבל כעבור שנים התעייפה אושרת, כך היא אמרה
לו. עייפה מלנסות להביא שמחה לחייו. "חשבתי", כך אמרה," שאחרי
כל השנים האלה, עם הילדים המקסימים והבית המרווח, אתה תצא קצת
מהקדרות הזאת שלך. אבל אתה מתעקש להיות מן קדוש כזה. סגור כזה,
ואני לא יכולה יותר. החיים מציעים הרבה יותר מזה. בגללך איבדנו
את כל החברים שלנו. פשוט לא כייף איתך. ניסיתי, בחיי שניסיתי,
אבל אני לא מצליחה לפרוץ את המעגל הזה שלך - עבודה ואמא שלך
ושוב עבודה ושוב אמא..." הוא ידע שהיא צודקת והוא אפילו לא
ניסה לעצור בעדה.





הטלפון צילצל אצלו בחצות. מיקי היה על הקו.
- "אתה שומע? הרגע קיבלתי הודעה מההם. הם ילכו איתנו. צריך
לשבת מחר לכתוב תוכנית מסודרת".
יואל חייך מהעבר השני.
"האמת", המשיך מיקי, "אני לא יודע למה אני תמיד מודאג. עוד לא
קרה שיצאתי איתך ולא נסגרה עיסקה".
- "נכון. עוד לא קרה".
היתה שתיקה.
- "אז מה, יואל, אנחנו יוצאים כמה חברה, ככה, לאיזה פאב. בראש
שלך להצטרף אולי?"
- "לא, אני חושב שאני אשאר פה".
- "בוא, אל תהיה כבד, נלך לאכול משהו".
- "לא, תודה, מאוחר לקשיש כמוני. אני אחמם לי פה משהו קטן ואלך
לישון".
"בטח מרק" צחק מיקי.
- "חחח... אולי... נראה..." ואחר שתיקה של רגע אמר בהיסוס:
"אתה יודע מה?"
- "נו?"
- "אתה יכול לאסוף אותי בדרך?"
- "בטח. עשר דקות ואני אצלך".
- "אוקיי. אני מחכה".

יואל הניח את הפלאפון בכיסו וניגש לכבות את האש על הכיריים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בהתחלה לא אהבתי
את הרעיון של
הביגמיה, אבל
אחר כך
התרגלתי.


החברה של החבר
של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/05 19:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר כרמל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה