כל לילה, באותה השעה, הייתה ניצבת צללית דמותה על דרך העפר
האדומה, משתקפת באור הירח החלוש.
זר שהיה מתבונן מן הצד, לא היה מעלה בדעתו, מה האפשרות
ההגיונית, שנערה צעירה כמוה תעמוד בחוץ, בשעת לילה כה מאוחרת.
המקום שבו חייתה היה שומם למדי והפעם האחרונה שמישהו עבר בדרך
זו, הייתה בוקר לפני כן. זה היה עובר אורח תמים שטעה בדרכו
ובמהרה מצא את הכיוון הנכון.
מאז שזכרה את עצמה לא ראתה יותר מידי אנשים בקרבתה. קצב
האירועים הטרגי שחוותה בתקופה האחרונה אילץ אותה להתבגר מוקדם
מידי, (או כך לפחות זכרה במעורפל).
כל בוקר, בדקות בהן שרתה במצב של חצי ערות חצי שינה, הייתה
מישירה מבט אל עבר החלון שמול מיטתה, צופה על דרך העפר האדומה,
שבשעות הבוקר החליפה גוונים צבע זהובים, ורודים וכתומים, עד
שהשמש הייתה עולה ויוצרת צבע אדום עז בוהק, שכה אפיין אותה.
כך הייתה צופה ומדמיינת את עצמה כדורותי, הגיבורה בסיפור
הילדים שאהבה לקרוא מאז הייתה ילדה קטנה, "הקוסם מארץ עוץ".
דורותי שעומדת על דרך הלבנים הצהובות והולכת, בתקווה להגיע אל
הקוסם, שיעזור לה בקסמיו ויאפשר לה לחזור אל ביתה בקנזס.
"הבית, הוא המקום שבו הלב נמצא בו, או שלא..." חשבה בסרקזם
מהול במרירות וידעה, עמוק בליבה, שבמקרה שלה לא היו לבנים
צהובות.
הדבר היחיד שיכל להחזיר אותה לחיק משפחתה, הייתה מנהרה קורנת
אור וזוג ידיים שינועו לעברה וימשכו אותה אל תוך חלל אין סופי
של טוב. "שם אשוב לפגוש במשפחתי בעולם שכולו שלווה ושקט", חשבה
לעצמה בחיוך מר, מודעת עמוק בפנים, שבעקבות מה שקרה לפני זמן
לא רב, קיים סיכוי סביר שתמצא עצמה לכודה בידיים דמוניות בדרכה
אל עבר הגהנום...
בשעת בוקר מוקדמת, פקחה את עיניה בבעתה נוראית. טעם מר - מתוק
עמד בקצה לשונה. מעין תחושה של חלודה מעורבת עם שוקולד מר. היא
לא חלמה חלום בלהות, זו הייתה ערות רגילה לכל דבר, אך למרות
זאת היא חשה שמשהו לא טוב הולך לקרות היום. "אבל את ידעת שזה
יקרה, הרי לא יכולת לברוח מההשלכות", הדהד ללא שליטה קול
בראשה.
היא קמה בחופזה מן המיטה ותחושה פנימית לחשה לה לא להתרחק מכל
המוכר לה היום. כאילו רומזת לה לצאת מן המיטה, אך להקפיד
להישאר בתחומי הבית.
"הבית", חשבה. הבית שהיה שייך לכל כך הרבה נפשות וחלקים בחייה.

"וכעת מה נשאר לי?" דמעות עלו בקצוות עיניה. "כולם הלכו ממני",
"מוטב לו גם את היית הולכת", מחשבה נוספת חמקה מתוך מאגר
המחשבות, שהיו שייכות רק לה, בלי ששלטה על כך.
עמוק בתוכה, ידעה, שזה לא הפיתרון לדברים, שזה הגורל ואין לה
כל דרך לשנות אותו, אך אותו קול פנימי לחש לה - "תמיד ישנה
אפשרות בחירה..."
בצעדים כבדים גררה עצמה אל חדר האמבטיה. היא פתחה את פיה
והוציאה את לשונה. דם חלחל מאמצע הלשון ועד הקצה, ניגר באיטיות
אל בין רווחי השיניים ונשפך כמפל שוצף אל תחתית חניכיה.
בזריזות, מעורבת בפאניקה קלה, הרכינה ראשה אל עבר הכיור, פתחה
את הברז ומילאה בכף ידה מאגר מים קטן. היא הרימה בעדינות את
ידה אל עבר חלל הפה ושפכה לתוכו את תוכן המים, מערבבת את כל
הלכלוך שהיה לכוד בתוך פיה.
"דם", חשבה, "דם מזוהם ורע, למה אתה לא נעלם?"
אי שם, שמעה את קולה של טורי איימוס שר שיר ישן באנגלית, "למה
אנו צולבים את עצמנו..." התנגן הפזמון. מילות השיר התנגנו
במוחה, תוך כדי ניקוי פיה.
היא עצמה את עיניה וחשבה, "הלב שלי כבול בשלשלאות ברזל, חלודה
מרה, שהתחושה תיפסק, התחושה הזו, הלוואי וזה כבר יעלם!"
עמוק בפנים ידעה איך לסיים את הכל, אך לא היה בה את האומץ
הדרוש לכך.
ואז, היא זכתה להארה. בלי לתת לכך מחשבה רבה, היא ביצעה פעולה
שדחתה אותה במודע, אך לא יכלה להשתלט על כך. בלי להניד עפעף,
המשיכה לגרגר את המים בפיה ואז במקום לירוק אותם החוצה, בלעה
את כל תוכנם המר והאדום. לאחר מכן, נשמה נשימה ארוכה וקולנית.
הייתה בה התחושה הכה מוכרת של צריבה בחזה. אולם עתה, לאחר
ביצוע המעשה, תחושה זו הייתה חזקה מתמיד.
"למות", חשבה, "לגמור עם זה וזהו, לא להסתכל לאחור".
במהירות מטורפת, צעדה אל עבר המטבח, פתחה את המגרה ושלפה משם
סכין מטבח ארוכה. אור הבוקר שבמטבח נח על הסכין שסינורה את
עיניה.
היא קירבה את החפץ החד אל אזור ורידי ידיה, מתכוננת להרגיש את
הכאב החד והמתוק שבודאי חש כל מי שבעבר ביצע מעשה דומה כשלה.
לאט לאט, החלו  לזרום מפלים אדומים מבין החתכים שנוצרו
בורידיה. לדם שזרם היה צבע שונה, לא אדום כפי שצריך היה להיות.
זה היה צבע צהוב חרדלי קמעה ומתוכו, החלו להופיע שברירי פיסות
מחייה.
הוריה היו זוג אנשים קשיי יום. הם עבדו קשה למחייתם.
דמות אמה הופיעה לפניה, מתבוננת בה במבט אילם. הייתה בו חדות
ששידרה כעס ותיעוב בלתי מוסבר.
אביה הצטרף לצד אימה, מניד את ראשו לצדדים לאות אכזבה וצער.
הוא פתח את פיו ואמר: "זה לא היה צריך להיגמר ככה".
"לכו ממני!" צעקה. אך שום הגה לא נשמע מפיה. פרץ רוח עז חלף על
פניה והיא חשה שאינה מסוגלת לפקוח עיניים או לנשום.
היא הרימה את ידיה אל עבר החלל הלא מזוהה שבו שהתה באותם
רגעים. לא עוד דרך עפר אדומה המחליפה צבעים בגלל מיקום השמש
בשמיים. רק חלל ריק ערפילי ושומם, ללא דרך מוצא. היא הסתכלה על
ידיה, מתאמצת לנשום, הן פסקו מלדמם. הבשר היה חרוך ואדום וסימן
לא ברור החל להופיע על כריות כפות ידיה. במקום בו היו חתכים,
החלו להופיע סימנים מטושטשים ולא ברורים. ככל שחלפו השניות הם
נהיו כהים יותר ויותר. עד שבסופו של דבר זיהתה אותן כאותיות
שמתחבורת למילים. כשקלטה לחרדתה מה כתוב שם, פלטה זעקה מרה
מפיה.
"רוצחת!" נכתב בדם קרוש. "רוצחת!" הדהדו המילים במוחה.
היא סירבה להאמין וניסתה לגרד את הדם הקרוש מידיה, אך דבר לא
עזר. ככל שגירדה יותר, הדם כהה, והפצעים נפתחו והחלו לדמם
שוב.
היא חשה שההיסטריה מובילה אותה שוב לאבדון חושים. היא עצמה את
עיניה מסרבת להאמין, לא מבינה מה מתרחש סביבה.
כשפקחה אותן מצאה את עצמה עומדת על דרך העפר. אולם הפעם במקום
לחוש שלווה ורוגע, השמש עמדה במרכז האופק ושידרה צבע אדום
ובוהק מלא זעם ורוע. דרך העפר להטה וצרבה בכפות רגליה כאילו
הייתה השמש באמצע השמיים ביום חמסין לוהט.
כעת ראתה במקום אחד כל-כך הרבה אנשים יחדיו, דבר אותו לא ראתה
מעולם לפני כן בחייה, היא הייתה כפותה באזיקים. שוטר עמד ואחז
בה בחוזקה, מוביל אותה אל ניידת המשטרה. אנשים הציצו מפתחי
הבתים. אותם בתים שלפני כן לא ראתה, הרי תמיד חשה שביתם הוא
היחיד שעומד בודד במרכז העולם הריק מתוכן ובני אדם, כך לפחות
חשה והאמינה.
היא הבחינה בשוטר נוסף אוחז בידו שקית חשודה למראה ובתוך השקית
הונח חפץ קהה ולא ברור, השקית הייתה מגואלת בדם.
היא הוכנסה לניידת והספיקה להעיף מבט חטוף אל פתח הבית שהיה
ביתה כל השנים הללו. אולם עתה הוא נראה מעט שונה ממה שזכרה
אותו מספר דקות לפני שנכנסה אל החלל הערפילי.
צבע הרעפים האדים בצורה קיצונית והיה נדמה לה שהיא רואה טיפות
של דם מטפטפות בינות לרעפים.
קירות הבית שתמיד הבריקו מלובן, היו אפרוריים וטיח רב התקלף
מהם. סדקים קטנים צצו מבין החלקים התחתונים של הקירות והתפרשו
כלפי מעלה בצורה ציורית, כאילו היו אמנים המכינים טיוטה של
שרטוט ראשוני לציור הקיר העתידי שלהם.
הקירות החלו להצטמצם ולהתמזג אחד עם השני. המבט שבעיניה החל
להצליבם ולפקס אותם בצורה ברורה יותר. הקירות הפכו לצינורות
ברזל ארוכים וחלודים מטינופת ועקבות הזמן. היא הבינה ברגע אחד
של כאב מציאותי ומחריד שהיא נמצאת במקום ללא מוצא, צינוק אפל
קטן ומחריד. ריח צחנה עמד באוויר, ריח אותו היטיבה להכיר מזה
מספר שנים. היא איבדה את תחושת הזמן ולא יכלה לשחזר כמה זמן
עבר מאז הוכנסה אליו ומדוע. "את יודעת מדוע", אמר הקול, והיא
ידעה בדיוק למה. בשניות האחרונות של חייה כשלא נותר דם רב
בגופה, זכרה כיצד דקרה את הוריה בסכין המטבח באכזריות אין קץ
וללא סיבה נראית לעין. "וכעת אני נוסעת זרה אליכם, נולדת
מחדש", חשבה במעורפל. היא עצמה את עיניה, ממתינה לגורלה שנחרץ
בידי עצמה. ובפעימת הלב האחרונה, חשה, שלא על דרך הלבנים
הצהובות תגיע אל האושר, אלא על דרך הגהנום והייסורים בשל המעשה
המחריד שביצעה, ללא סיבה. או שמא ההתעללות הפיסית והנפשית
שחוותה מצד הוריה מידי יום ביומו, הביאה אותה לידי הטירוף
הרצחני הזה.
היא הבינה ולא רצתה להרגיש או לגעת עוד, היא ויתרה, עצמה את
עיניה וליבה נדם. גופה הקר, נותר שם, ללא היכולת להיגאל, שוכב
לו בצינוק מטונף, ללא תקווה, ללא עתיד, מתמזג לו בדרך עפר
אדומה כדם. וכשקרני השמש האחרונות ירדו על דרך העפר האדומה,
היא מצאה סוף סוף את הקוסם.