שקשוק הגלגלים של מיטת הברזל הכבדה הרעיש את המסדרון הארוך
והדומם בשעה ההיא לפנות בוקר. סניטר מגודל גוף בפנים אטומות
וחולצה ירוקה נעצר בתחנת האחיות והיטה את המיטה בתנועה מגושמת
לעבר הדלת. הוא דחף אותה פנימה אל רצועת הרצפה הריקה לאורך
החלון, מתנגש בכל קיר אפשרי ומעיר את דיירות החדר. "שיהיה במזל
טוב" אמר פתאם בקול רך לפני שעזב את המקום.


חצי שעה לאחר לידת בנה הבכור הייתה האישה הצעירה מחומצנת השיער
נרגשת ולהוטה לממש את אימהותה. היא שיתפה פעולה עם האחות
בבדיקה השגרתית והרישומים והתעקשה לקום מייד ולהתקלח למרות
התפרים הטריים, שצרבו את איבריה המוצנעים בכל צעד שעשתה. דודתה
שליוותה אותה במהלך הלידה, אישה מלאת גוף ועגולת פנים, סייעה
לה בעת שהתארגנה לרחוץ את עצמה, ציוותה עליה לישון מייד אחר כך
ונפרדה ממנה. הצעירה יצאה מהמקלחת לבושה בכותונת ביתית,
התיישבה על מיטתה והתרכזה במריחת קרמים על גופה ופניה. היא
הייתה פשוטה למראה אך חטובה ומטופחת מכף רגל ועד ראש. כל חפציה
היו נקיים ומסודרים בקפידה בתיק הנסיעות שלה.


בשש בבוקר מחלקת היולדות נראתה ככוורת פעלתנית. אחיות נעימות
סבר נדדו בין המיטות וחילקו מדי חום. היולדות כבר היו ערות,
ישובות על כורסאות , מיניקות את העוללים הזעירים ומשיחות
בניהן. הצעירה החדשה פטפטה עם שכנותיה בהתלהבות וכמעט ללא
הפוגה בין המשפטים. היא סיפרה על הלידה שהייתה עבורה חוויה
מרגשת, על המיילדת המסורה שתמכה בה ונשארה עד לסוף הלידה למרות
שהמשמרת שלה תמה, על היכולת שלה לשאת בגבורה את ייסורי הלידה
ללא שימוש במשככי כאבים. היא הייתה נרגשת ועליזה כילדה קטנה.
בשעות המוקדמות האלה התבוננה בשכנותיה בסקרנות, כיצד הן
מיניקות בטבעיות. כולן אמהות בפעם השניה או השלישית וכבר הייתה
חדורת ציפיה לרגע שבו תתחיל להיניק את תינוקה. עיניה ברקו,
פניה נהרו והיא ריחפה בחדר כאילו מלאך האושר נגע בה והרעיף
עליה מטובו.

"נכון שהוא מקסים?!" היא הרימה את בנה הפעוט מהעריסה השקופה
והאור על פניה, מכרכרת בין הנשים ומציגה אותו בגאווה. "נכון
שיש לו אף קטן ומתוק?!"... הן חייכו אליה נבוכות. "תסתכלו,
תסתכלו" לא הרפתה "זה פשוט אף מושלם!". עיניהן נדדו על פניה
ומבטן נעצר על אפה. אף סולד ומעוצב. ניתוח פלסטי לא מוצלח
במיוחד. אף יפה שנראה כנטע זר על פרצופה. "בטח" הן אישרו "אף
קטן ומקסים יש לו".


בתשע בבוקר קרבה אל מיטתה של הצעירה אישה נמוכה בשיער מוזנח
אסוף בגומיה. זו היתה אימה של היולדת הצעירה. "אהלן" הפטירה
לעבר בתה בקול צרוד ועייף. אצבעותיה שיחקו בסיגריה לא דלוקה.
עיניה ריצדו על פני החדר בעצבנות , חייכו חיוך מתרפס כשנתקלו
בדיירות האחרות ושבו וקפאו מול פני בתה. "איך את נראית", נזפה
בה "שימי אודם, משהו. את חיוורת, עוד מעט יבואו אנשים". -"אמא,
אני עייפה, לא ישנתי דקה". -"עייפה, בטח עייפה, אבל את לא
יכולה לקבל ככה אנשים". האמא נאנחה וצנחה על הכסא הסמוך. "אכלת
משהו?" -"לא, האוכל כאן מגעיל אותי". -"באמת חשבתי להכין לך
סנדביץ4 אבל לא יצא לי". השתררה שתיקה. "עוד לא שתיתי קפה"
אמרה האמא ביובש. -"יש קפיטריה למטה אמא, את יכולה להביא משם"
-"השתגעת? אין לי כוח ללכת עד שם ולחזור". פניה של הצעירה הלכו
ונאטמו. -"טוב, אז תלכי אמא, אני במילא עייפה ורוצה לישון".
-"לא בא לי ללכת לבד, יאללה, קומי, תעשי סיבוב, נלך לשתות
קפה". היולדת התרוממה באיטיות ממיטתה, רגליה מגששות אחר קבקבי
הפלסטיק שלה. היא נגררה החוצה אחרי אמה, אוחזת בכנפי חלוקה שלא
ייפתח ויחשוף את כתמי הדם על כותנתה ומחייכת אל שכנותיה חיוך
מתנצל.

בניסיונה הראשון להיניק נחלה כשלון. כמעט צהריים ועדיין לא
הכניסה מאומה לפיה ולא ישנה רגע. התינוק צרח בזרועותיה וסירב
להצמיד את פיו אל פיטמתה.
היא ניסתה לעודדו במילות חיבה אך הוא התפתל בידיה ובכיו הלך
וגבר. לאכזבתה האחות הורתה להשיבו לחדר הילודים ולהאכילו
מבקבוק. סימנים ראשונים של עייפות ועצבנות נראו על פניה. היא
התכנסה במיטתה, גבה אל שכנותיה וניסתה לנום.

בצהריים החל זרם בלתי פוסק של מבקרים. כעשרים איש התגודדו סביב
מיטתה עם זרי פרחים ענקיים, תופסים כל פינה בחדר הקטן ומלהגים
בקולי קולות. הפלאפונים טירטרו והרעש היה עצום. אחרי מילות
הנימוסין אליה הם שקעו בשיחות קולניות זה עם זה, נסחפים עם
השעה. גם בעלה היה עימם, נכנס ויוצא מן החדר והפלאפון צמוד
לאזנו. כשהיגיע איש הטלויזיה והיציע להתקין מכשיר פרטי מול
מיטתה דחק בו בעלה בהתלהבות. "אבל אני לא רוצה" היא ניסתה
להדוף את הרעיון "אני רק רוצה לישון". "תשים, תשים לה!" התעקש
הבעל ותוך עשרים דקות התנוסס מולה המקלט. מתוך המהומה נשמעה
לפתע אומרת-שואלת: "נכון שיש לו אף מתוק?" "הגזמת", ענו לה
הקולות בביטול, "עוד אי אפשר לדעת בשלב הזה". אפילו בתוך הרעש
הגדול ניתן היה לשמוע את כובד עלבונה.
כשאחרון מבקריה עזב את המקום קם גם בעלה ללכת. "בוא אלי" ליטפה
ברוך את ידו "לא הספקתי לדבר איתך". אני יודע", השיב לה "אני
מת לנוח, אני אבוא מחר". כשיצא התבוננה בקנאה בשכנותיה שישבו
עם בני זוגן ושוחחו בלחש, רכונים זה כלפי זו וביניהם שקוע
בשינה תינוקם החדש. היא סגרה את וילונה והלכה לישון.

אל הבוקר הבא היא היגיעה מותשת וחדורת ייאוש. התפרים הכאיבו לה
והגודש בחזה היה קשה מנשוא. היא הייתה חסרת תאבון והמשיכה לדלג
על ארוחות. עדיין לא הצליחה להניק וחוסר האונים שלה זעק לשמים.
שכנותיה ניסו לתמוך בה ואף איתרו למענה את מדריכת ההנקה
שהיגיעה והינחתה אותה צעד צעד...

היא נאלצה לקבל שוב עשרות מבקרים על סליהם וטפם, להתיש עצמה
בהקשבה לדבריהם המייגעים ובמאמץ להיות מנומסת אליהם. החיוך
הרחב שהאיר את פניה בבוקר הראשון נמחק ותסכול עמוק עטף אותה.
התינוק הוסיף לצרוח בידיה והרגיז את האורחים שניסו לנהל שיחה
מעל לראשה. היא ייחלה לבואו של בעלה והתאכזבה לשמוע שיגיע רק
בערב.

בתשע בערב השתרר שקט במחלקה. דיירות החדר שכבו במיטתן קוראות
או מנמנמות. בעלה, שלא ראתה מהערב הקודם, נכנס בחשאי לחדר
ונעמד ליד מיטתה. "איפה היית?" שאלה במפגיע. "הייתי בעבודה, מה
את מתרגזת" -"אני מתה לדבר איתך...נעלמת לי" "די, אל תתחילי"
רטן, "גם אני עייף מת. מה את חושבת, רק לך קשה? אני צריך כל
הזמן ללכת לחפש לי איפה לאכול...לא מתאים לי, אז יאללה, אל
תעשי עניין"... היא נעצה בו עיניים המומות ואז נפרץ הסכר. בכי
גדול שטף את גופה והרעיד את איבריה. כל העייפות והכאבים
והתסכול והעלבון זלגו ממנה נהרות נהרות. היא בכתה וגעתה ללא
מילים, כמעט ללא קול. היא ניסתה להצניע את כאבה וביקשה ממנו
שיסיט את הוילון. "די, נו", נזף בה "את לא הראשונה שיולדת, מה
את בוכה כמו ילדה קטנה". הוא קם מהכסא ומפתחותיו מצלצלים
בידיו. "לאן אתה הולך?" שאלה בתדהמה. -"הביתה, נו..." -" מה יש
לך למהר?! שב, אני רוצה להיות איתך קצת"...-"עזבי, אני עייף"
הציץ בעצבנות בשעונו. היא הביטה בו בחוסר אמון . -"זה לא
אמיתי, אתה לא הולך הביתה נכון? קבעת משהו עם החבר4ה
נכון?"-"טוב, מה יש לך, את תמיד חייבת לקלקל! קבענו לראות
כולנו יחד את המשחק ואני כבר מאחר, זה מתחיל עוד רבע שעה. אז
אל תעשי לי סצנה ותני לי לצאת כבר".
"אל תלך" התייפחה בשקט "אני מבקשת ממך אל תלך. יש פה טלוויזיה,
שב תראה כאן. אני רק רוצה להיות איתך קצת". הוא הרים את שקיות
הניילון עם אריזות המתנות הצבעוניות המבצבצות מתוכן. -"אני
אבוא בבוקר, משתחררים מחר". -"אל תלך". הוא התעלם ממנה ופנה
לכיוון הדלת.
-"אם אתה הולך עכשיו, אין לך למה לחזור". דממה השתררה בחדר.
שכנותיה קפאו במיטותיהן.
הוא גיחך והפטיר לעברה: "יאללה, לילה טוב" והלך.
היא נשארה מסוגרת מעבר לוילון עם מכשיר הטלוויזיה שלא הדליקה
ולו פעם אחת.

למחרת הייתה אווירת חג בחדר. היולדות כולן התכוננו ליציאה
הביתה. ישבו לבושות בבגדיהן, מאופרות, צוחקות וממתינות לתהליך
השחרור. אל החדר נכנס בעלה של הצעירה, אוחז בידו סל קל. הנשים
התחמקו מעיניו. הוא קרב אל אשתו, האם הצעירה, ושפתיו רפרפו על
מצחה. "אהלן מאמי, הכל מוכן?". "כן", לחשה, "הכל מוכן".