יש שיזכרו את הסרטים הכתומים,יש שיזכרו את חסימת הכבישים,
בעוד כמה ימים יזוזו קוים על המפות
ואצלי בראש דברים אחרים,
שאף פוליטיקאי לא יכול לשנות.

כביש המנהרות,  
הוא והיא ברכב צבאי לבן
מאוהבים עד האוזניים,
הוא לוחם, היא סמב"צית
נוסעים להיות יחד בשבת.

מטח יריות של צלף,
הרכב מתהפך ועולה באש.
הוא יוצא ממנו שרוט וזב דם, אבל שלם, וגורר אותה אחריו.
הוא אומר לה שהיא הדבר הטוב ביותר שקרה לו,
שהוא אוהב אותה, שתישאר.
היא מספיקה רק לבקש, שיחבק אותה כי קר לה.
ואלו המילים האחרונות שבוקעות משפתיה.

ולמרות שאיש מהם לא רצה בכך
זוהי הפרידה הסופית
ההתנתקות שאין ממנה חזרה.
ואין דבר שהוא יכל לעשות או לומר עוד - אז
ואין דבר שאני יכול לעשות בנוגע לכך גם היום
חוץ מלעצום עיניים ולנסות להירדם כמה שיותר מהר
ולא לדעת אם אני מעדיף לשכוח או לזכור.

בין כרמי גילה
לשדות פלשתים,
אני רוקד
ובידי רובי.

ומסביבי
רוקדים אחיי,
שרים
כמו זאבים.

שירה של צחוק
ושל כאב,
את שיר
הכדורים.

חומקים
בין הדמעות,
טובעים
בתוך עשן.

ושתי ידי
אוחזות פלדה
טובלות לעד
בדם.

היינו שם
אני ואת,
היינו
יחד.

וכעת,
על פני שדות,
את את ראשך
הנחת.

בין כוכבים
לבין חמה,
בין מלאכי
מרום,

אני צועק,
אני בוכה,
מצדיע לזכרך
ואז עובר לדום.

כי את הלכת
והכאב נשאר
כי זה נגמר,
הכל נגמר

והכאב נשאר,
והכאב נשאר.
כן
הכאב נשאר.

רק הכאב
נשאר.