שוב נסגרת הדלת, ואתה בצידה השני...
הלכת, נעלמת.
כאילו שבכלל לא היית פה.
הלכת והשארת אחריך טעם של עוד...
אני עדיין יכולה להרגיש את אצבעותך מחליקות על שערי,
את הדמעות שוטפות את פניי...
אלה הן דמעות של אושר,
כי רק כשאתה פה, טוב לי.
אבל דווקא כשאתה פה,
דווקא בשניה הזאת שאנחנו יושבים ולא קיים אף אחד בעולם
מלבדינו...
דווקא אז אני לא יכולה להימנע מלחשוב על זה שתלך.
ששוב תעזוב ותשאיר אותי לבד.
לבד על קרחון של בדידות באמצע היקום.
אם הייתי יכולה לבקש משאלה אחת מאלוהים,
הייתי מבקשת שיקפיא את הזמן,
שנשאר מחובקים לעולמי עולמים.
שלא תגיע השעה,
שלא תביט בשעון, ותלך בלי להביט חזרה.
רק כשאתה איתי,
באמת טוב לי.
כל הקולות בראשי דממה
אני שומעת רק אותך,
את קולך הרך...
קולך שמלטף את נשמתי
מחבק אותי,
מרים אותי למרומים,
גורם לי להרגיש בעננים.
וכשהשעה מגיעה,
אתה פשוט קם והולך.
כאילו ששום דבר לא קרה.
כאילו באת לביקור השבועי שלך בכלא.
ועכשיו תם זמננו ואתה צריך לחזור לחייך.
חיים שלא כוללים אותי.
ואני נשארת פה,
בכלא שלי,
בגהנום שבניתי בכוחות עצמי.
מתרסקת לרסיסים כל פעם שאתה עוזב ומחכה לפעם הבאה שתבוא
לאסוף אותי, להרכיב אותי מחדש.
שוב נסגרת הדלת ואתה בצידה השני.
יצירה זאת שייכת לקבוצה של יצירות שנקראת "double vision",
ליצירות אלו אין קשר ישיר לחיי... למי שלא שם לב יש הסבר יותר
מפורט על קבוצת יצירות זו בעמוד הראשי של הדף יוצר שלי. |
