פעם ראיתי אותה.
היא עברה לידי ברחוב.
המבט שלה היה תקוע במדרכה ושתי ידיה בתוך הכיסים.
היא לבשה בגדים גדולים כדי להסתיר את הרזון שלה.
הבטתי רק לרגע לתוך עיניה בלי שהיא תשים לב, וראית צלקות.
כל כך הרבה צלקות.
עיניה היו גדולות. חומות גדולות. ומלאות בצלקות.
ניסיתי לחפש על פניה רמז לתמימות. תמימות מן הילדות. זיכרון.
הרי היא הייתה רק בת 17.
מלאה בצלקות.
המבט שלה נראה זקן כל כך.
הזכיר לי את המבט של סבא שלי. סבא שלי שהיה יושב בפינת הסלון
ובוהה בשמים. תמיד רציתי לדעת מה עובר לו בראש. הוא היה כל כך
מנותק. כנראה זיכרונות. כן, ככה תמיד חשבתי. שזיכרונות העסיקו
אותו. פניו נראו חתומות. השלימו עם העובדה שבעוד מספר חודשים
ימות מהמחלה שלו.
כך נראו פניה.
היא הלכה. ואני עצרתי לרגע והבטתי בה.
היה נראה שהיא הולכת ללא מטרה.
ואנשים חלפו על פניה. לא שמו לב שהיא בכלל שם.
לא הבנתי איך אפשר שלא להרגיש את הקרירות כשעוברים לידה.
הצמרמורת שעברה בי כשידה חצי נגעה בשלי...
היא עצרה לרגע. הביטה בשמים. כאילו מחפשת סימן. או מחכה לברק
שיפגע בה.
המבט שלך היה מלא ייאוש.
היא הסתכלה סביבה. וראתה שאיש לא שם לב לקיומה.
ואז הביטה בי. בעניים הגדולות שלה.
רציתי לחבק אותה. אבל פחדתי. פחדתי שתפחד ממני.
וכך עמדנו שתינו. מביטות זו בזו. איש לא שם לב לקיומנו. רק
אני, היא והגשם.