אנחנו יושבים בשורות ומנסים להקשיב. מולי יושב בחור עם קוצים.
הוא מתנועע קדימה ואחורה, אולי מהשעמום,  אולי מהייאוש. משמאלי
עוד בחור. הוא לא מפסיק לכתוב, אבל אני רואה מההעוויות שלו
שהוא לא מבין כלום. מימיני בחורה עם שער ארוך וחלק. יש לה הבעה
חולמנית, אני לא חושב שהיא כאן בכלל. אני מפנה את הראש אחורה.
שורות על גבי שורות של אנשים עם הבעות כואבות, מיואשות. הם
מתפתלים בכאב, אולי מנסים להבין, אולי כבר לא. אני מחזיר את
הראש קדימה, מתבונן בקצה האולם. שם הוא עומד, נראה רגיל לכל
דבר, נראה... אנושי. הוא נראה משלנו, אבל אני יודע את האמת.
הוא משלח בנו משפטים עטופים בחוכמה, אך מלאים בייאוש. הוא מדבר
בעברית, אבל משום מה אני לא מבין.
 אני ממצמץ, והוא נעלם. אני נמצא על הר גבוה, ומולי תהום. אני
עוד שומע את הקול שלו, אבל רק במעומעם. אני צועד צעד אחד
קדימה, ואבן מתדרדרת. אני מסתכל למטה, אבל אי-אפשר לראות את
הקצה. הקול שלו ממשיך להדהד, ואני צועד עוד צעד קטן. אני כבר
לא יכול לעצור, הקול שלו מהפנט אותי. אני  יכול לראות עכשיו
מרחבים וקטוריים ומטריצות לינאריות חולפים במעוף למטה, ולרגע
אני מתעשת ומנסה לסגת. עוד אבן מתדרדרת, אבל פוגעת במספר
רציונאלי ומתפוררת לאבק. הקול שלו שוב אוחז בי, ושוב אי-אפשר
להתנגד. מכפלה קרטזית מפנה אלי את מבטה, שיניה החדות מזילות
ריר, אבל המחזה כבר לא משפיע עלי, אני מהופנט. עוד צעד קדימה,
ואני מועד.
 המכפלה הקרטזית מסתערת עלי מלפנים, ופולינום ממעלה שלישית
מסתער משמאלי. הם אוחזים בי, מנסים לנגוס, לחתוך, ואני מתחיל
להתפתל, להתפתל... אני ממצמץ...
 הבחור מלפנים כבר לא מתנועע. הוא מסתכל עלי ברחמים, במבט מלא
כאב. אני משפיל את מבטי. החולצה שלי ספוגה בדם, אבל זה לא
נורא, בשיעור שעבר היה יותר.
 השיעור נגמר, וכולם מתחילים לזרום החוצה, משאירים מאחוריהם
פיסות עור מדממות. הפעם יצאתי בזול.
 אני משתרך לשיעור הבא.