הוא שוכב על המיטה, הידיים משולבות מאחורי הראש. את החדר מאירה
מנורת השולחן שלו שכבר חשב לזרוק אותה לפני חצי שנה, כשסיים את
התיכון. חוץ מהמנורה דולק לו גם נר סגול בריח לבנדר.
היא פותחת את הדלת בזהירות ונכנסת לאט - קודם מציצה וכשרואה
אותו על המיטה נכנסת בביטחון וסוגרת את הדלת.
"אמא שלך הכניסה אותי" היא אומרת ומפזרת חיוך שמסלק את
האפלוליות שהציפה את החדר.
הוא מסתכל עליה והיא עולה על המיטה בחתוליות ונצמדת אליו
לנשיקה. הם מתנשקים לאט וברוך ואז, כאילו הוא נזכר במשהו, הוא
מכווץ את השפתיים ומזיז את הראש ממנה. היא לא מבינה, חושבת
שהוא מקניט אותה, אז היא מוצצת לו את השפה התחתונה ואז מלקקת
את העליונה.
אבל זה לא מכניע אותו והיא פותחת את העיניים ושואלת "קרה
משהו?"
המבט שלו על נקודה כלשהי בתקרה הוא שותק לרגע ואז אומר "אנחנו
צריכים לדבר".
"לדבר על מה?" שואלת בלי יותר מדי עניין, רק רוצה לנשק אותו
עוד פעם אחרי שלא ראו אחד את השניה שלושה ימים.
"לדבר עלינו," הוא עונה, המבט שלו עדיין בתקרה, לא מביט בה
כשהיא מוותרת הפעם על המופע החתולי ופשוט מתיישבת מולו בישיבה
מזרחית.
"דבר" היא זורקת לו וקומצת את השפתיים מחכה שיגיד משהו.
הוא מפסיק להביט בתקרה ומקים את עצמו קצת ונשען על הקיר. הוא
מסתכל עליה ואומר בשקט "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד." הוא
מחפש תגובה אבל הפנים שלה קפואות והיא לא מוציאה מילה אז הוא
ממשיך.
"אני חשבתי על זה הרבה זמן ואני חושב שזה נגמר. שכדאי שניפרד,
שנראה אנשים אחרים, את מבינה?"
אבל היא לא מבינה והדבר ההגיוני היחידי שעולה בראשה לשאול זה
"יש לך מישהי אחרת?"
הוא מגחך לעצמו גיחוך קל ומניד את ראשו בשלילה, לא בגלל שאין
לו מישהי אחרת אלא בגלל שהיא מפספסת את הנקודה וזה לא משנה אם
יש או אין מישהי אחרת ואז הוא אומר "לא. ממש אין לי מישהי
אחרת".
"אז למה?"
"ככה. אני פשוט מרגיש שהגיע הזמן שכל אחד ילך לדרכו" הוא אומר
וחושב לעצמו כמה מטופש זה נשמע.
"פשוט ככה?" היא שואלת, רוצה תשובה שתספק אותה.
"כן, פשוט ככה" הוא אומר רוצה שהחקירה תפסיק.
אבל היא ממשיכה "אתה לא אוהב אותי יותר?"
"אני..." הוא מתחיל ואז שותק שתיקה שאומרת לה הכל.
מרגישה מטופשת היא מעיזה לשאול "אהבת אותי בכלל?"
הוא מסתכל עליה ופותח את הפה לענות אבל המילים לא יוצאות,
ויוצאת לו שתיקה דומה לזו קודם אבל שונה לגמרי.
היא נושפת אויר כאילו קיבלה את ההוכחה לכך שהיא טיפשה וככה היא
באמת מרגישה. המבט שלה ברצפה על הבלטות שעוברות מתחת לדלת,
מסתכלת על הרווח ביניהם ועל האור שנכנס והיא רוצה לא להיות שם,
להפוך לקטנה ולזחול מתחת לדלת ולהעלם.
לאט לאט היא מתמלאת כעס. הבעת הפנים שלה משתנה לחלוטין ואז היא
אומרת "אני רוצה שתגיד לי את זה".
"להגיד לך מה?"
"שאתה לא אוהב אותי. אני רוצה שתגיד לי את זה. שתסתכל לי
בעיניים ותגיד לי את זה".
הוא מביט בה, לא יודע מה לעשות, ואז לאט ובשקט אומר "אני לא
אוהב אותך יותר", וכבר באמצע המשפט הוא כמעט נחנק ולא יכול
להביט בה. עכשיו תורו להסתכל על הבלטות שמתחת לדלת.
"תסתכל עליי כשאתה אומר את זה" היא דורשת עוד פעם.
המבט שלו חוזר אליה ואחרי שהוא בולע את הרוק שהצטבר לו בפה הוא
אומר שוב "אני לא אוהב אותך יותר". הוא מפחד שהוא יבכה אז הוא
חוזר על המשפט שוב, הפעם מנסה להגיד את זה באומץ אבל זה עדיין
יוצא מגומגם. ואז הוא חוזר על זה עוד פעם "אני לא אוהב אותך
יותר". הקול שלו כבר יותר בטוח והעיניים שלו מביטות בשלה והוא
חוזר על זה שוב כאילו זו מנטרה והקול שלו החלטי, בטוח. העיניים
אטומות מרגש.
"אני לא אוהב אותך יותר. אני לא אוהב או..." והיא מתנפלת עליו
מנסה להרביץ לו בידיים הכל כך שבריריות שלה, והוא רק מחבק אותה
והיא בוכה, והוא כבר לא יכול יותר ובוכה רק דמעות בלי קול, בלי
שתראה. והם נשארים ככה זמן מה ואפילו כמעט נרדמים ככה. אבל אז
היא משתחררת מהחיבוק שהם היו בו והולכת.
והוא נשאר ככה מחבק את האוויר שהיא הרגע היתה במקומו, והוא לא
נרדם והוא חושב עליה ואז הוא מלטף את הברך וחושב על הגוש שמצאו
שם ועל זה שמחר הוא מתחיל טיפול, ובטח כולם כבר יבינו כי לא
יהיה לו שיער. לא יהיה לו כלום.