שאון הקהל התערבב באוזניו הזקופות יחד עם לחישות הרוכב. הדם
זרם בעורקיו שוצף אדרנלין. נדמה היה שפרסותיו מרחפות מעל
הקרקע, רק נתזי העפר העידו אחרת. קו הגמר קרב במהירות עצומה.
הרוכבים, הקהל, הפכו להיות מקשה אחת. בליל של קריאות עידוד
וזעקות  אכזבה נמהל בשאון שעטת הסוסים וקולות דרבון הרוכבים.
כמו תמיד הוא יחצה את קו הגמר ראשון. הרוכב הנרגש רכן מעליו
נצמד אל עורפו, מילותיו המתוקות דרבנו אותו. כרוח סערה הוא חצה
את קו הגמר, מניף ראשו וצוהל. רעמתו מתבדרת ברוח זנבו צונף
בהתרגשות, וכל כולו מביע אצילות והוד.

כה שונה היה השקט בחווה. קורות העץ שתחמו את המדרס (מנאז')
השרו אוירה של שלווה וביטחון. לידו טופפה לה בקלילות הסוסה
שאתו. אצילית ויפה מאין כמותה. נחיריה התרחבו, נושמות את ריחו,
שעה שעמדו ופניהם נוגעות לא נוגעות, ברוך, בשקט שמביע הכול.

שני הסייחים שלהם, פרי אהבתם ומושא גאוותם, הובלו כבר קודם
לאורווה הצמודה עורם המבהיק הוברש וטופל. והם עמדו להם בשנתם
הרגועה חולמים על היום שיוכלו להתחרות. על הרגע  שיצדיקו את
התקוות שתלו בהם. כנצר לשושלת שמקור אלופיה הגיע עד לעדרי
הפרא, עדרי המוסטאנג האגדי, שדהר לו פרא בערבות.

הוא נותר לבדו, טופף לו קלות לאורך הגדר. אי שקט לא ברור החל
מעיק עליו. מפעם לפעם פתח בדהרה קלה והאט, רק כדי לזנק שוב
ולהאיץ למהירות עצומה. מנסה להפיג את אותו חוסר מנוחה מציק.
מחשבותיו נדדו לימים קדומים, רחוקים בהם דהרו אבות אבותיו
בערבות החופש, לוגמים מרחבי אין קץ. אדונים לעצמם, גאים
בחירותם, נודדים לאן שישאו אותם רגליהם.  
"אח, לו רק יכולתי להיות כמותם, לדהור לעבר האופק חופשי
ומאושר"  צהל לעצמו בעצב כשהוא מאט את פעמי פרסותיו ככל שהלילה
יורד לו כשמיכה כהה. מבריח בצלליו את קרני האור האחרונות.

קורות העץ שבדרך כלל היוו את "חלקת אלוהים הקטנה" שלו, העיקו
פתאום. הרגשת מחנק זחלה אל גרונו, וכמו שכבר קרה לו בעבר, חישב
הוא  את סיכוייו לעבור את הגדר בקפיצה מרהיבה אל החופש. או
לסיים את הניסיון בנפילה מרסקת רגליים. הוא הביט בעצב אל הפשפש
הצר שפנה אל המרחבים הנכספים, ותחם את חייו. אותו פשפש שכה
הקפידו לסגור תמיד. כמו נענתה תפילתו, ראה את הפתח הצר, שמעיד
שהשער אינו נעול. הוא דחף בראשו, פותח בקלות את דרכו אל
החופש.

רגליו נשאו אותו הלאה משם. בהתחלה בטפיפות מהוססות, שהתחלפו
בדהרה קלה, משוחררת, שהתגברה מרגע לרגע. הוא דהר כפי שלא דהר
מימיו. האדרנלין שצף בעורקיו, הרוח הכתה בפניו, רוח החופש.
רעמתו התבדרה ברוח, קצף לבן ניתז מפיו, וזנבו נישא בגאווה אל
על. כמו חץ שלוח פילח את קו האופק. ריח חופש משכר לאורו של ירח
מלא. הוא דהר ככל שנשאו אותו רגליו. רוח אבותיו פיעמה בו מאיצה
ודוחפת. ליבו הלם בטירוף כמנגינה קצבית מהפנטת שהתערבבה בשאון
אוושת הזרימה של הדם בעורקיו. שיכרון חושים גאה בו, שיכרון
החופש. אושר גדול מלהכיל, חלקת אלוהים.

קול פנימי לחש לו. רגליו האטו את הקצב, טפיפות פרסותיו נעמו
לאוזניו הזקורות מהתרגשות. לוגם מלוא ריאותיו, מסדיר את קצב
הלב, שהחליף את מנגינתו הקצבית, הסוערת , במנגינה אחרת, מלודית
כקצב צעדיו המאטים. אט אט התגנבו לראשו מחשבות שונות. הסביבה
המרוחקת, הזרה, הצללים שהטילו העננים בחלופם על פני הירח. יללה
מקפיאת דם נשמעה מהסבך הקרוב ואחריה נהמה. צינת הלילה התגנבה
אל ליבו מביאה בכנפיה פחד טמיר. פחד מברקים ורעמים של חורף.
מגשם זלעפות ללא מסתור. חיפוש מתמיד אחרי עשב טרי, מים, חברה.
הפחד הקדום מחיות הטרף. פחד מהבלתי נודע, ומאידך געגוע אל כל
מה שמוכר וידוע. לשקט, לשלווה, לסייחים, לסוסה שאתו. בעודו
שקוע עמוק   במחשבות אלה, הובילו אותו רגליו משם בלי משים,
נושאות אותו מעצמן. קורות העץ ריכזו אליהן את קרני הירח
האחרונות. הפשפש היה פתוח. חלקת אלוהים הקטנה. הקצף שעל פיו
כבר יבש, רעמתו הסתורה נחה על צווארו, רק הזיעה שהבהיקה על
עורו היוותה עדות אחרונה ללילה סוער ומיוחד.

   
הוא התעורר במיטתו בהרגשת חוסר נוחות. פלגי זיעה זרמו על גופו
נספגים בסדין. נשימותיה הקצובות, השלוות, של אשתו היו בסתירה
מוחלטת לסערת רוחו הבלתי מובנת. הוא פנה לעבר חדרי הילדים,
הביט עליהם בחיבה ובגאוות אין קץ. כיסה אותם בעדינות וחזר אל
השלווה שבמיטתו. אל חלקת אלוהים הקטנה.

מוקדש באהבה למור