זה יקרה באמצע לילה נעים, רוח קלילה תנשב. זה יהיה ביולי או
באוגוסט אחרי יום שרבי. רוב הסיכויים שאשתגע בחדר, כן, זה חייב
להיות בחדר. לא אשתגע בחוץ.
השיגעון שלי יהיה אסטטי, פנימי, מלווה בשקט כמעט מוחלט, בשתיקה
מוחלטת.
סביר להניח שאחזיק ביד עט ואשתגע מעל המחברת באמצע שורה.
יכול להיות שבאותו זמן תהיה לי חברה. יכול להיות שלא.
השיגעון שלי יבוא בבת אחת אבל לאט לאט, כמו הילוך איטי.
חוט שפיות אחד מתוך אלפים יקרע לפתע, בלי סיבה מיוחדת, ואחריו
יקרע עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. החוט האחרון יקרע כמו קודמיו,
לא לאט יותר. לא מהר יותר.
לכתוב את זה עכשיו זה כמו לצייר על דף לבן פס עבה בעיפרון
ולמרוח אותו עם האצבע, למרוח ולמרוח עד הנקודה בה העופרת
נגמרת.
השיגעון לא יפתיע אותי. בטח יגיע לאחר יום רגיל בלי התרעה
מוקדמת. אני אשתגע בצבעים בהירים וללא הבעת פנים. דמעות לא
יהיו. גם לא חיוכים.
זה יהיה אמיתי. אני אהיה אמיתי. חופשי, משוחרר.
אשתגע בעיניים פקוחות אבל לא מסתכלות. אשתגע בעיניים בוהות.
בתקרה, ברצפה, בקירות.
השיגעון שלי יהיה ניקוי מערכות. אף אוזן גרון לב ריאות. ראש.
לא אשתגע כמו שיר, יותר כמו אסופת מילים לא קשורות, לא
מסודרות.

כשאשתגע,
         זה ייקח
            רק כמה        
                  ד ק ו ת
אשב במקום לא אזוז אפילו מילימטר אחד לא ארעד לא אנשום בכבדות
לא אמלמל לא אחשוב לא אפחד. אלך לישון.