לפני שנים רבות, לפני שהיו כאן בני האדם, לפני ששרצו כאן חיות,
לפני שגדלו צמחים על האדמה הזאת היו בשמים רק רבבות רבבות של
כוכבים. כל הכוכבים נצנצו מידי פעם והקרינו לאדמה את אורם
החיוור. לא היה יום ולא היה לילה. לא היה חורף ולא היה קיץ.
אורם החלש של הכוכבים שטף ללא הפסקה את ההרים הקרחים ואת האדמה
הקפואה.
המצב יכל להמשך כך לנצח אלמלא שני כוכבים קטנים, אח ואחות,
שהחליטו שהגיע הזמן לשינוי.
"אם נאסוף אלינו כוכבים רבים ונתרכז במקום אחד" לחש האח
לאחותו, "נוכל ביחד לרכז את האור, להדליק את השמים ולחמם את
פני האדמה".
יצא האח לפינה אחת של השמים והאחות פנתה לפינה הנגדית וכל אחד
מהם החל לנסות ולאסוף בדרכו כוכבים.
"כולנו צהובים" צעק האח בקול. "ומי שלא קופץ אדום" ענו לו בקול
כל החבורה. "אין מצב!" הודיע המנהיג בקול. כל כוכב שלא מצטרף
אלנו בוגד! "לסוציומט כזה לא נוותר! אנחנו נעמעם את אורו
ונזרוק אותו לקצה השמים." כולם רקעו ברגליהם והמשיכו לדהור
ביחד. המנהיג השליט את דרכיו, הוא הריץ את כולם מפאתי מזרח ועד
לקצה מערב, ואסף אחריו כוכב אחרי כוכב. וכך בוקר אחרי בוקר
זרחה לה שמש חמה יותר ויותר, שמש שהמיסה את כיפות הקרח, נתנה
כוח לצמחים ואז יבשה אותם בחום. האדמה שהתכסתה בירוק החלה
להתייבש במהירות במשבי רוח לוהטים.
"רק למקום אחד השמש לא העיזה להיכנס." צ'יקאלה צחקה, "אתה
מתכוון למקום של אחותו, הירח."
"בדיוק כך, הוא אהב אותה ולכן הוא הרשה לה לפעול בדרך שלה"
הלבנה עבדה ברכות, היא קראה לכוכבים להצטרף אליה אבל לא רדפה
אחרי מי שסרב. היא לא ביקשה מהם להחליף את הצבע או להישאר אתה
לעד.
"והכוכבים ניצלו את זה" אמרה צ'יקאלה במבוכה.
כן בדיוק כך, רובם באו אליה רק לזמן מה. הלבנה הייתה גדלה
ומאירה באור יקרות ואז כשנדמה היה שהכל כל כך יפה פתאום היו
עוזבים אותה הכוכבים אחד אחד והיא שוב הייתה נשארת דקה
ושברירית.
"ובגלל זה היא נכשלה?"
"לא, להיפך", צחק הצ'יף. "היא אומנם לא המיסה את הקרחונים. אבל
היא האירה את דרכי השיירות. רק בזכותה בעלי החיים יכולים לעשות
אהבה ולהמליט את גוריהם בבטחה"
"ולנו יש מקום להימלט מהשמש היוקדת" הוסיפה צ'יקאלה בלחש.
