זה היה יום יפה, ממש יפה. השמש האירה את כל השכונה שלנו, דרך
החלון היה נראה כאילו הכל מבריק, הדשא נצנץ מהטל שנאסף אליו
במשך הלילה והדוור הרדום נסע בין הבתים וחילק דואר. קמתי לאט
אבל בנחישות, ידעתי שאני חייב להתעורר, לכן הרמתי את עצמי
בקושי רב מהמיטה, והתחלתי לרדת במדרגות העץ לקומה למטה.
מיכאל, השותף שלי לחדר עדיין לא קם, אבל נשאר לי קצת אוכל
מארוחת ערב ולא הייתי צריך להתחיל לעשות רעש. אכלתי בשמחה,
הייתי כל כך רעב שכבר לא הרגשתי את הרגלים.
אחרי האוכל שכבתי לי קצת מול הטלוויזיה, שנשארה פועלת מהלילה
הקודם שראינו משחק כדורגל, היה קרוב אבל בסוף ניצחנו ומיכאל
היה מאושר עד השמיים! הוא לא הפסיק להרים אותי ולצעוק "נצחנו!
נצחנו!" בהתלהבות. אם אתם שואלים אותי היה לו קצת כסף על
המשחק.
אחרי חצי שעה של צפייה בטלוויזיה קם מיכאל, הוא עשה קצת רעש
מתוך חדר השינה ולבסוף יצא, השיער שלו היה מבולגן יותר ממה
שהחדר שלו תמיד והפיג'מה שלו הייתה אדומה, הוא אמר לי בוקר
טוב, אני עניתי לו ואז הוא התיישב והחל לאכול ארוחת בוקר.
לא רציתי להישאר עוד בדירה, ידעתי שהוא הולך "ללמוד" למבחן עם
חברה שלו, אז התחלתי ללכת לעבר הדלת והוא פתח לי אותה, ממש
ג'נטלמן, יצאתי החוצה ולרגע אחד התחרטתי על הרעיון, הקור היה
כל כך עז, עד שמיכאל היה אומר "שאסקימוסי היה מתלונן", אבל
נזכרתי במראה הלא ידידותי של מיכאל נועץ את הלשון שלו בפה של
הבלונדינית ההיא. לרגע חשבתי ללכת לבוריס השוחט מהמרכז המסחרי,
הריחות אצלו תמיד כל כך טובים, אבל נזכרתי שהוא עבר מיקום. אם
כן, לא יכולתי ללכת לבוריס ולא רציתי ללכת חזרה לדירה, שאני לא
אפגוש את  לינדה ההיא, אז התחלתי לשוטט.
רחוב אחר רחוב הלכתי וחיפשתי אנשים שאני מכיר, אבל איש לא היה
ברחובות, פגשתי רק מנקה רחובות זקן ואיזה אידיוט אחד,שהתחיל
לנבוח עליי קללות ואני נבחתי חזרה.
כשהתחלתי להתעייף מכל ההליכה ברחובות ובמקרה הייתי גם ליד
פארק, החלטתי להיכנס אליו. בפארק מבטי החל סוקר את האזור, הוא
היה ריק מאנשים כמעט לחלוטין, רק זוג נערות ישבו על הדשא.
החלטתי ללכת לכיוון ההוא, נשמע לי נחמד לשכב קצת על הדשא, אז
כך עשיתי. בצעדים קטנים הלכתי לשכב לידם, אחת אמרה בשקט לחברתה
"תראי איזה חמוד..." אבל אני שידרתי להם את המבט הנכון שאמר
שאינני מעוניין והן שתיהן עזבו אותי לנפשי. נשכבתי על הדשא,
שבטני כלפי מטה, ושלחתי את מבטי קדימה ללא שום מטרה מסוימת.
זוג הנשים שישבו בקרבת מקום לא הפסיקו לדבר, דיברו על מסעדה
תאילנדית, או משהו כזה, מזעזע, הן אמרו שאוכלים שם כלבים, אח
מה אנשים עושים בימנו. אבל אני לא שמתי את לבי להם, המשכתי
להביט קדימה לשטח הריק שהיה במרחק כמה עשרות מטרים ממני
כשהבחנתי פתאום, במישהי שוכבת גם היא על הדשא ומביטה לכיווני.

היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי מעודי, הצורה שלה הייתה מושלמת
ותווי הפנים שלה נראו כאילו, כפי שמיכאל היה אומר, נחצבו על
ידי האל עצמו. למרות שמה שכיסה את גופה, מה שנראה כמו פרווה
קרועה, היה מטונף וללא ספק מסריח, הייתי בטוח שהיא מושלמת.
קמתי ממקומי באיטיות, הייתי חייב לדבר איתה, להגיד לה משהו,
התחלתי להתקרב אליה בצעדים גדולים ופתאום נעצרתי. במרחק עשרה
מטרים ממנה עמדתי, הייתי קפוא, הרגשתי כאילו הרגלים שלי דבוקות
לרצפה. מה אני אומר לה? למה שיהיה לה איכפת ממני? התחלתי לאזור
אומץ והייתי ממש שנייה לפני ללכת אליה, באמת, כשהיא קמה ממקומה
והחלה מתרחקת. הרגשתי את הלב שלי נקרע מבית החזה שלי, הייתי
חייב לעשות משהו! התחלתי ללכת בקצב איטי, אבל כבר היה מאוחר
מידי, היא כבר נעלמה מחוץ לפארק ואיתה כל האושר שהיה לי
בחיים.
התחלתי ללכת שוב, לא יודע לאן, כשהגשם התחיל נופל באיטיות על
הרחובות ועל פני, מרטיב את גופי. אך לי לא היה איכפת, כלום לא
היה לי איכפת, המשכתי ללכת כשראיתי שרגלי, מכוחו של הרגל הביאו
אותי הביתה. עליתי בשלוש המדרגות לדלת המתכת הגדולה וראיתי
שהיא נעולה. ידעתי שזה יכול לומר רק דבר אחד, "היא עוד פה",
מלמלתי במוחי והתיישבתי על המדרגה העליונה, הגשם עוד יורד עליי
בקצבו המיוחד.
קיללתי את עצמי, כל כך הרבה, הרגשתי כמו אידיוט. היא הייתה כל
כך יפה... אבל רגע, חשבתי, המחשבה נוצרת במוחי, מה קרה בעצם?
אני אלך מחר! אולי גם אז היא תהיה! תקווה הציפה אותי באיטיות
כשנפתחה הדלת והבלונדינית יצאה. נכנסתי במקומה והתחלתי לאכול
את האוכל שחיכה לי, "אוכל פיוס" שהכין מיכאל, אינני יודע למה
הוא חשב ששאריות של בשר יפיסו אותי, אבל באותו הרגע לא הייתי
צריך פיוס, אכלתי את האוכל שמח וטוב לב, הייתי אוכל גם אפר
באותו זמן.
לאחר שסיימתי לאכול נכנסתי לחדר שבו ישנתי, שכבתי על השמיכה
ופנטזתי. ראיתי איך אני פוגש אותה שוב, ואני אומר לה שהיא
היצור הכי יפה שראיתי, ואיך אנחנו מדברים, ובהתחלה היא רק
מחבבת אותי, רק קצת, אבל בסוף אני גורם לה לאהוב אותי.
אני לא ידוע בדיוק איפה הפנטזיה הפכה לחלום, אבל מה שאני ידע
זה שמצאתי את עצמי מתעורר מוקדם בבוקר המחרת. חייכתי לעולם
כולו כשקמתי מהמיטה, והתחלתי לרדת למטה במדרגות. לא אכלתי
ארוחת בוקר, רוח של התגנבות עלתה עליי לכן רק הלכתי בשקט ליד
הדלת החצי פתוחה של מיכאל וראיתי אותו שוכב שם ישן שנת ישרים.
התחמקתי, אלוהים יודע למה, דרך החלון והתחלתי ללכת בקצב איטי.
צעדי ההליכה האיטית הגבירו את מהירותם, והליכה הפכה לצעדה
וצעדה לריצה עד שבסוף רצתי בקצב מטורף בין הרחובות, לא יכול
שלחכות. מרוב התרגשות עברתי את הפנייה לפארק וכשחזרתי עברתי
אותה שוב. אבל בפעם השלישית פניתי בזמן ומצאתי את עצמי שוב
בפארק, רק שהפעם הוא היה ריק לחלוטין.
נשכבתי על הדשא ועשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות, חיכיתי.
חיכיתי שעה, שעתיים שלוש, ובדיוק כשכבר התחלתי להתייאש, ראיתי
אותה. הלכתי אליה לאט מחייך בביישנות. רציתי להתחיל שיחה, אבל
לא ידעתי איך, אתם מכירים את זה שאתם במצב שאתם לא שולטים במה
שאתם עושים? ככה הייתי, פניתי עליה בחיוך והתחלתי והיא חייכה
חזרה.
עמדנו שם מספר דקות בשקט, ואז לאט, לאט מבלי שליטה על מה שאני
עושה, מבולבל לחלוטין, מוחי בבלגן ענק, שמעתי פעם את מיכאל
אומר שכשאוהבים מישהו אף משפט לא יוצא נכון, ורק אז הבנתי למה
הוא מתכוון, הייתי במצב הזה והתחלתי סתם לקשקש כל מיני קשקושי
אהבה.
עד הערב נשארנו שם, מקשקשים בביישנות, עד שהיא התחילה ללכת.
לפני שהלכה היא שלחה עליי חיוך, ביישן שובב. חיוך שאומר ללא
ספק "אותו מקום אותה שעה" וכך היה.
שבועיים שלמים, יום-יום, הייתי מתגנב מהבית רץ לפארק מחכה לה
כמה שעות ואז פוגש אותה, מבלי שמיכאל ידע. כל פעם שהיה שואל
אותי "איפה היית?", לא הייתי עונה, רק מסיים לאכול ועולה
לישון. לא רציתי שהוא יראה אותה, אני מכיר אותו, לפעמים הוא
יכול להיות ממש מרושע. הוא בטח היה מסתכל עליי בבוז ואומר לי
שאני צריך לעזוב אותה, אומר לי שהיא "סתם איזה כלבה מטונפת".
לא רציתי שהוא יראה אותה, ועוד יותר לא רציתי שהיא תראה אותו,
אז היא עוד יכולה לחשוב שזה מה שהיא, אבל היא לא! היא כל כך
לא...
כך או כך הכל הלך טוב במשך השבועיים האלו עד שיום אחד מיכאל
החליט לקום מוקדם, וכמובן כשהוא ראה שאני יוצא החליט לבוא איתי
לטיול קטן בשכונה. לא ידעתי מה לעשות, הייתי בן הפטיש לסדן!
ידעתי שאם אני אלך אתו לפארק ונפגוש אותה, הוא יצחק עליה
וישפיל אותה, אבל אם לא נלך היא תראה שאני לא בא, תיעלב ולעולם
לא תבוא לשם שוב! הייתי אובד עצות במשך קצת זמן, אבל אט, אט
עלה במוחי רעיון, ידעתי שיש לי שלוש שעות בערך עד שאני צריך
להיות בפארק, לכן אני רק צריך לאבד את מיכאל! וידעתי בדיוק איך
גם, התחלתי להוביל אותו ברחובות הצרים, מוביל אותו למקום
ששנאתי יותר מכל מקום אחר, אבל הייתי מכן להקריב את זה,  הלכנו
לבית של לינדה.
לינדה לא הייתי שכנה שלנו, בלשון המעטה, ולקחה לנו שעה שלמה
להגיע לביתה. מחוץ לבית היא עמדה והשקתה את הצמחים המבחילים
שלה. "בוקר טוב", אמר מיכאל בשמחה על חברתו ונשק לה על השפתיים
"בוקר אור!" היא ענתה בחיוך. הפסקתי להקשיב לשיחה שם. קיוויתי
שאוכל ללכת עד מהרה, אבל זה לא התגשם. שעה שלמה עמדתי שם
כשהזוג דיבר זה עם זה.
"אתה יכול להגיע הביתה לבד נכון?" שאל מיכאל, ומבלי לחכות
לתשובה נכנס לביתה של לינדה. יכולתי להגיע לבד הביתה, בקלות,
אבל זה לא מה שרציתי! התחלתי לכיוון הפארק, חצי מהזמן רץ חצי
הולך. כל הזמן תוהה אם היא כבר הגיעה, אם היא כבר התייאשה
והלכה. ניסיתי לסלק את המחשבות האלה מהראש שלי, אך ללא הועיל,
הם רדפו אותי עד שהגעתי לפארק, ואז בבת אחת נעלמו, היא הייתה
שם.
יפה כתמיד היא ישבה על הדשא בשקט מחכה לי בסבלנות, ניגשתי אליה
ומייד חיוך גדול נמרח על פני הייתי מאושר, היא הייתה פה כל
הזמן,  אבל היא לא נעלבה, היא לא התייאשה לא כלום. רציתי לספר
לה למה איחרתי, כל כך רציתי! אבל לא הייתי יכול, הייתי מאושר
מידי מזה שהיא פה.
התחלתי לקשקש מעייפות, ומבטי היה נעוץ ברצפה, כאשר שמעתי צליל
של קול מוכר לא רחוק מאחורי, הסתובבתי במהירות והרגשתי איך
הפחד משתק אותי. בקצה השני של הפארק הלכו, יד ביד לינדה
ומיכאל. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, מה שבטוח שרציתי למות!
מבטי זז במהירות ממנה להם וחזרה, רציתי לרוץ, הכי מהר שאני
יכול, אבל הרגליים שלי לא זזו. הזוג התקרב לכיוונינו, הוא ראה
אותי לא היה לי ספק, עכשיו כבר ידעתי שנגמר, עכשיו הוא יבוא
ויומר מה שהוא חושב עליה, אבל אני ידעתי שהיא מדהימה! לו רק
יכולתי להראות לו את זה! הם הגיעו והוא הביט עלינו פתח את פיו
ואמר, "איזה כלבה חמודה מצאתה לך רקס!"