השמש החלה לעלות מעבר לאופק, מרצדת על הטל שנאסף בשמשות
המכוניות. ערפילי הלילה החלו להתפזר ואיתם גם כל אנשי הלילה.
ישראל שכב במיטתו מנסה לישון רק עוד קצת, לפני שיחזור לעולם
היום-יום השגרתי.
אבל אחרי עשר דקות התרומם מהמיטה באנחה, הצלקת על רגלו הכאיבה
לו כרגיל ושוב היה צריך להתרחץ על רגל אחת, מקלל את בעל הבית
שהפסיק לו את המים החמים.
כשיצא מהמקלחת חיכו לו כרגיל בערמה קטנה אותם בגדים שהשד יודע
כמה אנשים לבשו לפניו, ליד המדים שלו שהיו מכופלים בארון.
הוא היה מתלבש וממלמל קללות על הכדור שהשאיר חור בירכו והלך
לאכול פת לחם דלה מרוחה במרגרינה. מבטו נדד לטלוויזיה, לא שלו
כמובן. הוא מצא את המכשיר מנוון ומטמטם, אך הזווית לסלון של
שכניו הייתה נוחה.
לאחר שכיבו השכנים את הטלוויזיה, יצא החוצה והחל ללכת לא בשביל
להגיע למקום מסוים, הוא הלך בשביל ללכת. היום היה בהיר ונעים,
וחיוך דק, שנראה לא במקום, החל לעלות על פניו של הזקן. הוא הלך
לכיוון השוק הישן, לא שם את ליבו לאנשים המתחמקים ממנו וגם לא
לאילו שלטשו מבטים.
בקצה הרחוב היה בית מרקחת קטן, ישראל ניזכר שכבר נגמרו לו
התרופות, הן נגמרות נורא מהר, הרהר הזקן, אילו היה לוקח את
הכמות המומלצת, היו נגמרות תוך יום.
"סליחה אפשר לעזור לך?" שאל אדם נמוך וצעיר מאחורי הדלפק לאחר
שפסק צלצולו החמים של הפעמון הקטן המשתלשל מעל הדלת.
"כן נערי, יש לך דרופלין?" הנער הסתכל בישראל כאילו הטיח בו
עלבונות קשים.
"דרופלין? כן יש לי כל מיני..." שאר המשפט ניבלע בתוך עור התוף
הפגום של ישראל אבל זה כבר הכיר את המשפט בעל פה.
"הרגיל" אמר, החיוך כבר נעלם לגמרי מפניו.
"שלושים שקל" הכריז הצעיר.
הזקן חיטט בארנקו מספר דקות ולבסוף אמר,
"יש לי 15".
"טוב אני מצטער אדוני..."
פניו העייפות של הזקן החווירו מזעם בעוד הוא הוציא את חתיכת
המתכת שסימלה את גבורתו.
הנקישה הצורמנית של הברזל שהוענק במלחמת העצמאות בעץ, הדהדה
עוד אחרי שפסק צלצולו הקר של הפעמון הקטן המשתלשל מעל הדלת.