"באמת צריך להזמין אינסטלטור" הגתה ריבה דקה בעודה שולפת עצמה
מחדר קטן שהמילה "שירותים" הייתה מסורטטת על דלתו.
אותה גבירה חסרת בשר וגבוהה עד כדי שהזכירה את אותה המצאה
זדונית שננעצת בבשר כראשו של מזרק, הייתה נשענת על הדלת
ומחייכת בביישנות לשארה המלאה יותר.
"אני אתקשר מחר," אמרה עלמה כבדת משקל מבלי להפנות את מאחז
עיניה מצג המחשב עתיק היומין שמולה.
כאן נכון יהיה לספר לכם, קוראי הספרות, מיהן זוג בנות האנוש
המצטיירות באותיות שעל השורות האחרונות. הראשונה, אותרה ברייה
קלילה, בשם רקפת, היא סטודנטית לאמנות של משיכת עט באוניברסיטה
של מטרופולין תל-אביב, אשר משכינה עצמה בלילות בדירה קטנה
בשדרות קק"ל ובימים בחנות לדברי הודו ברחוב בן-יהודה. מכאן
נקשרת השנייה, שאם אין די בכך שהיא אחות אמה של רקפת, היא בעלת
החנות הקטנה המשובצת בפסיפס בן-יהודה. שמה דלילה וגילה זיכה
אותה בארבעים הקפות סביב החמה.
"זה מה שאמרת אתמול, שלשום וכל השבועיים האחרונים!" הטיחה רקפת
כשלארשת פניה הביישנים דלפו ציניות ואירוניה.
"אה?" שאלה גלילה כאשר מבטה חסר הקשב התעתק לבת דמה. כתשובה
אותה אחיינית מלמלה מילים קטועות ומבולבלות שאשמת חוסר שמיעתן
אינה נופלת בחיק המקשיב.
הדממה שהשתררה לאחר דו השיח הלקוי נפסקה בחדות בהישמע פעמון
זהב קטן המשולשל מעל דלת הכניסה של החנות.
"יום טוב," אמר זר מפוטם בהתייצבותו לקוית שיווי המשקל מול
הדלפק. הפלוני סקר את החנות סביבו בעיניו הבולטות כמצפה שבכל
רגע יישות זדונית תתקוף אותו. לאחר שהתרגע פתח בשיחה:
"שמי מר כנר," הכריז בחגיגיות.
"נעים מאוד," ענתה דלילה מבלי לחדול מסקירתה הדקדקנית של
המסכן.
"אני באתי כדי להתקין לכם חיבור מהיר לאינטרנט," אמר האלמוני,
ממטיר את מי פיו על ריצפת החנות.
בחמש הדקות הבאות היה מר כנר מהדק את שפתיו השלוחות קדימה
ונועץ חייטת חשמלית שבוכה בקופסת החישובים של החנות, פוסק מעת
לעת בשל לחלוח שפתיו המתייבשות.
כשהלך והתפוגג לו מחוץ לחנות פנתה רקפת לדודתה בפליאה ושאלה:
"אותו את זכרת להזמין אבל אינסטלטור לא?" פניה האדמדמות תמיד
של רקפת התאדמדמו מעט יותר כיוון שכל יום ביומו הייתה רקפת באה
אצל דודתה וכאשר הטבע היה דורש ממנה את חובותיה, הייתה מרגישה
את הצחנה הבלתי נתפסת של הנוחיות. הריח היה מתחזק מיום ליום,
הוא השיג רמה כזו של בואש שקשה היה לעמוד בה, צחנה נוראית
שהזכירה לרקפת, והצדק, ביצים סרוחות.
"מריחים את זה כבר מבחוץ," קראה רקפת ללא שמץ של כזב, הריח חדר
מבעד לדלת ואף פחות לקוחות היו באים.
"בסדר בסדר, תרגעי!" החלה הדודה בעודה מתקתקת במחשב "תראי מה
אפשר לעשות עם זה," הוסיפה, עיניה מעקצצות בעונג.
"בואי אני יראה לך מה זה צ'אט," סיננה דלילה מהבוהק המצהיב
שמילא את פיה.
לאחר שהשלימה החנות עוד סיבוב סביב ציר הארץ, ושוב התמקמה בשפך
הכתום של אור החמה, נכנסה רקפת לבית השוק של דודתה, הפקידה את
תיקה האדום הקטן בידיו החמדניות של כוח המשיכה, וזירזה צעדיה
לדלת שפתחה בסיפור. וכשהגיע עטפה ידה סביב המאחז ופתחה את
הדלת. גופה הקליל של רקפת הוטח החוצה לחלל החנות מעזות החבטה
שהטיח הבואש.
"אינסטלטור היום!" הזדעקה רקפת לזו שהייתה אם לדודניותיה.
"בסדר, בסדר," חזרה דלילה ואמרה.
רקפת לפתה את נשימתה והסתערה לתוך החדר, מבפנים צעקה:
"הוא שלח לי מייל?" וכהד הגיע קול דודתה "כן, להקריא?"
"כנד," ביקשה אוטמת הנחיריים.
"טוב אני רק יפתח," אמרה דלילה ברהיטות מפוקפקת.
נשמע הצליל הצורם של מי האסלה המנסים לרדת במורד הצנרת ורקפת
עזבה את החדר, מזדרזת בסגירת הדלת.
"לרקפת 007 היקרה," נתנה בת המשפחה המלאה יותר, קול לכתוביות.
"נהנתי משיחתנו אתמול בצ'אט, אני מקווה שגם את, הייתי רוצה
להתחיל להתכתב אתך לכן במייל כתבתי לך שיר:
רקפת רקפת
חשבון לא דופקת
רק למדת מלאכה
של ספרות ושירה

חמודה, בי מפקפקת
ובכל זאת מתקתקת
יודעה שאת יפה
מקווה חופשיה

אני יאהב אותך לעד
כמו חיית מחמד

לאחר קריאת תרוצה העלוב של תרבות הצריכה לשיר, נעצרה דלילה,
חובשת מסכת חלחלה.
"את לא אשקרא הולכת לענות לבחור הזה נכון?" נחרדה המטרינה
העגלגלה.
"למה לא, מה רע הוא נשמע חמוד רשם לי שיר והכל," אמרה רקפת
בעברית לא יותר צחה ממקור זעמה.
"זכותך," אמרה הדודה שכפי שנראה הייתה בקיעה עד מאד בתורתו של
ג'ון לוק.
זוג המשוררים המחוננים המשיכו בהתכתבויותיהם במשך מספר ימים.
הלך הקשר שלהם והתהדק בתפרי האותיות המסורטטות על מסך המחשב.
בשחר הרביעי לרומן של השניים, קיבלה רקפת הזמנה למפגש אוהבים
בחיפה.
"את לא הולכת!" קבעה דלילה בתקיפות לוהטת.
"למה לא?!" התפלאה הדקיקה שבין השתיים.
"אני לא מרשה לך," ענתה לה דודתה בסמכותיות.
"ת'לא אמא שלי!" קבעה רקפת שניחנה ככל הנראה בחוכמה מופלגת.
"התחלת לדבר עם האידיוט הזה בצ'אט, שתקתי, עברתם לחדר פרטי
סתמתי, התכתבתם במייל, ממני אין שום מילה אבל ברגע שהוא מציע
להיפגש זהו! זה הקש ששבר את  גב הפרה," צעקה דלילושקה בעצבים.
הבעה מבולבלת עלתה על פניה של האישה הצעירה יותר, ספק מהצורך
למצוא טיעון נגד, ספק מהדילמה מכופפת המוחות: למה שפרה תצטרך
קש? בכל אופן משראתה דלילה ששארתה הקטנה אינה עונה, תהיה הסיבה
אשר תהיה, לקחה על עצמה להעלות טיעון חדש.
"זה יכול להיות מסוכן," אמרה, מבהירה יותר ויותר שחוכמה פשוט
עוברת במשפחה של גיבורותינו.
"לא איכפת לי מה תגידי אני נוסעת!" צעק הצד המרדני שברקפתנו.
"עכשיו אני טסה לקנות כרטיס לרכבת," ובעוד המילים מהדהדות
מהקירות זרקה עצמה על מחוץ לבית השוק לדברי המזרח, בדרכה לסעת
ברכבת לעיר הנמל. המילים האחרונות שהספיקה לומר לפני עזיבתה
היו "אני מאד מקווה שהריח הזה לא יהיה כשאני יחזור," עד היום
איני יודע למי היא אמרה את המילים הללו, ספק לבת דמה ספק לאל
הרחום.

"באמת הייתם צריכים להזמין אינסטלטור," היגה אדון עבה בעודו
שולף עצמו מחדר קטן שהמילה "שירותים" הייתה מסורטטת על דלתו.
אותו אדון בשרני ונמוך עד שהזכיר את אותה המצאה גאונית שזורקים
בניסיון להפיל כמה שיותר פינים, היה נשען על הדלת ומחייך
בראוותניות לראשה מכוסה השחור של אישה רזה יותר.
"כמה זמן זה ככה?" תהה בקול מכלה הסתימות הבהמתי משהו בעוד הוא
מגרד באחוריו הגדולים.
"שלוש שבועות..." כיזבה הדודה הערוגה "כמה זה יעלה?"
"אלף מתיים," נהם השרברב, "למה החלטת פתאום לתקן את זה?" המשיך
אותו אנוש ללא שמץ של עניין.
"האחיינית שלי נדרסה אתמול על ידי רכבת, זאת הייתה הבקשה
האחרונה שלה".

סיפור שהיה כך היה, בבית השוק הקטן לדברי המזרח. ולמתעניינים
שמבינכם אספר, מי היה בן זוגה של רקפת לאהבה הנכזבת: אז קודם
כל אין בן הוא כלל וכלל, הוא אישה חסרת קומה ובשר, בעלת פני
סוס ריקים שמתוכם מזדקר כלי הרחרוח הרחב של, בזווית מוזרה
המעידה על שבירתו. כן מסתיים סיפורנו על רקפת, דלילה, מר כנר,
השרברב ואישה גוצה בעלת פנים כשל חמור.