פעם כשעוד היה העולם צעיר ועוד לא הלכו בני האדם על פניו, היה
מכוסה כולו בעצים ירוקים, קטנים וגדולים, גבוהים ונמוכים.
באותו יער ענק שכיסה את העולם כולו היה עץ אחד כביר, הגדול
מכולם, עץ שענפיו תמיד היו מכוסים וגזעו היה עבה מכל אחר.
פאיופיר שמו.
פאיופיר היה העץ הזקן מכולם, יש שאומרים שפאיופיר ראה במו
עיניו את הבריאה של העולם. אין הגיון בטענה זאת אבל ללא ספק
זמן רב חי פאיופיר. בתור הגדול והזקן מכולם נחשב פאיופיר לשליט
האילנות, ומורה להם.
פאיופיר לימד את העצים על האדמה הרוח והעננים, פילוסופיה
אומנות ומדע, הכל לימד פאיופיר, אף על העצים עצמם. אחד
מתלמידיו של פאיופיר, עץ אורן קטן ומצומק שענפיו היו ריקים
כמעט לחלוטין היה פרוקקניוס. פרוקקניוס היה הצעיר בן העצים
ונחשב לטיפש ביותר, ולמרות זאת אהב פרוקקניוס ללמוד והיה מקשיב
לכל מילה שאמר פאיופיר.
"אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים," היה אומר פאיופיר תמיד, וכולם
מיד ידעו שהוא צודק, "השמועה הנה הסכנה הגדולה ביותר," היה
ממשיך. תמיד היה פרוקקניוס חושב על אמרות אלו, רק על פאיופיר
הוא היא חושב, הוא העריץ אותו יותר מכל עץ אחר.
"אל תגידו משהו שאתם לא בטוחים בו," הייתה עוד אחת מאמרותיו
האהובות של פאיופיר וגם "אם אינכם יודעים אל תתביישו להודות
בכך!" היה אומר לאחר ששאל שאלה את אחד העצים וזה החל לגמגם.
יום בהיר אחד, כשהשמש כפחה בעוז על העצים מכאיבה להם בלהט,
החליט פאיופיר לחלוק מחכמתו עם שאר העצים. "על מה הייתם רוצים
לדעת היום?" הוא שאל בפיאור עצמי. פרוקקניוס שראה זאת כהזדמנות
לקבל מילה טובה מפאיופיר הדגול, החליט לשאול אותו על הנושא
החביב על פאיופיר, הנושא שהוא דיבר עליו הכי הרבה, הוא ידע כמה
פאיופיר ישמח לדבר על נושא זה אפילו עם ישאל אותו עץ כה צנום.

"על הצורה שבה אנו הופכים את אור השמש למזון," אמר פרוקקניוס,
מחייך לעצמו מבין עליו. "מה זה פרקקנוס? עוד על נושא זה? אתה
לא חושב שדיברנו על כך מספיק?" שאל אחד מעצי ההדר בהדר. "כן,
בהחלט דיברנו על זה כבר מספר רב של פעמים," התחיל העץ הזקן
"ואין טעם לחזור על זה שוב כי מי שלא הבין קודם לא הבין בפעם
הראשונה, גם בשנייה ייכשל," סיים העץ בהרהורים. "אם כן
פרוקקניוס ששאל, בור הוא, ולא שווה ערך אלינו," אמר עץ התפוח,
מתנפח ברברבנות. שאר העצים הצטרפו בזריזות מסוככים על בורותו
הברורה של פרוקקניוס. עד כדי כך הנושא הלהיב אותם, שלימודיו של
פאיופיר היו על נושא הבורות ככלל והבורות המוחצנת כפרט.
מבלי שאף עץ שם ליבו לכך חמק פרוקקניוס בדמעות, הוא עמד במקומו
הנטוע, אבל לא עוד מביט אל מעגל המקשיבים. עכשיו פרוקקניוס
הביט לשמיים בעיניים דומעות. שוב לא יכל להראות פניו בפני שאר
העצים, הוא לא רצה עוד עלבונות, לכן בימים היה ישן ובלילות
שולח מבטו למרומים. שבועות על גבי שבועות הוא הביט אל על, סוקר
את הכוכבים. עד שיום אחד הבחין בתנועתם המדהימה, אותם הכוכבים
שבהם הביט פרוקקניוס כה הרבה פעמים, זזו במסלול מסודר, מסלול
שחזר על עצמו במשך הזמן. מייד התלהב העץ מתגליתו המדהימה, והחל
צופה בכוכבים מדי לילה ומסרטט על פני קליפתו את כל הידע. ימים
על גבי שבועות ושבועות על גבי חודשים עמד, לילה לילה, העץ
הצעיר וסרטט, כה הרבה סרטט שכבר לא נשאר אף כקוטר הבלוט ממנו
שלא היה מכוסה עד תום במאגרי מידע.
באחד מהימים שלאחר תגליתו, לאחר ששכח כבר מבושתו, שמע ממרחק
קצר את המילה כוכבים. הוא שלח מבטו למקור הצליל וראה שם את
פאיופיר מדבר עם כל העצים בביטחונו העצום ובתבונתו הבלתי
נתפסת. "אתם מבינים," הוא אמר "הכוכבים רוקדים ריקוד רנדומלי,
לעולם אין לדעת מה יהיה בלילה הבא," המשיך העץ, כשסביבו קולות
הסכמה של העצים האחרים. כששמע פרוקקניוס את זה מיד נמלא תמיהה,
פאיופיר אומר כאלה דברים? לא ייתכן! הרי הוא העץ העתיק ביותר
והחכם ביותר, הייתכן שטעות בידיו? או אולי בידי פרוקקניוס
הטעות? לא. לא יכול להיות, הוא שב ובדק כה הרבה פעמים, שכבר
ידע מעבר לכל שמץ של ספק שהוא צודק.
"לא נכון," אמר הצעיר בקול קטן. "מה?! אתה חולק על פאיופיר
הדגול?" שאל אחד העצים באצילות עצמית. "כבר ראינו כמה שאתה
בור," הצטרף אחר אחריו "כן, אתה הראית את טיפשותך עכשיו שתוק,"
אמר שלישי. "אל תגיד משהו שאתה לא בטוח בו," אמר פתאום העץ
העתיק וכל השאר השתתקו. "אבל אני כן בטוח בזה," אמר פרוקקניוס
קולו חזק מעט יותר מהול בעלבון קל. "סליחה?! אתה באמת ממשיך?
אתה באמת חושב שתבונתך בנושא גוברת על שלי?! אתה שהראית את
בורותך? אתה שגודלך מצומק? אתה שגילך קטן פי שלושה משלי? אתה
שאין שום כוח בין ענפיך? אתה?!" שאל העץ, קולו מתנדנד בין בוז
לבין כעס. "כן," ענה הצעיר ללא שום תוספת. "אז הוכח! הראה לנו
שיודע אתה יותר ממני! הראה שהכוכבים אינם רוקדים ריקוד
רנדומלי!" קולו של העץ נשאר נמוך ובטוח. "בסדר, היום בערב אני
אחזה לכם את צורת הכוכבים!" צעק פרוקקניוס ובלי להוסיף מילה
החל לבדוק את ענפיו. מכל חתיכת גזע הוא הוציא מידע, כל ענף הוא
חקר וכך הגיע למסקנה. על האדמה צייר העץ את מפת הכוכבים של
הלילה ההוא בשעה חצות, וכעת נותר רק לחכות.
לאחר שכבר ברחה השמש מקור הלילה, לא היה עץ אחד ביער שלא הסתכל
לרקיע, לא שמישהו אפילו חשב שיש סיכוי שפרוקקניוס צודק, אבל
מכוחה של הסקרנות מבטיהם של כולם דבקו אי שם באורות המנצנצים.
גם פרוקקניוס, ממקומו הביט למרומים, כהרגלו. השעה כבר הייתה
רבע לאחת עשרה והכוכבים החלו להסתדר בקצבם האיטי במקומות שסרטט
פרוקקניוס, ולמרבה הפליאה של כולם, בחצות הלילה הכוכבים עמדו,
בטוחים, באותם מקומות.
מלאי פליאה פנו כולם לפרוקקניוס, שחייך, חיוך קטן, מרוצה והחלו
לשבח אותו. "ידעתי, שזה מה שיהיה," אמר אחד "לא היה לי ספק
שהוא צודק," שיקר אחר, עץ השקד. "כן, כן כפי שחזיתי," אמר
פאיופיר בגאוותו הרגילה, "רק בדקתי אתכם," המשיך, אבל איש לא
הקשיב לו, כולם היו עסוקים בעץ הקטן והצנום ששמו פרוקקניוס.
"הקשיבו לי," צעק הזקן, אך ללא הועיל. "אני החכם שבעצים," הוא
קרא, אבל לא היה מי שהקשיב. כך עלה זעמו של העץ הזקן והתגבר,
צועק שהוא החכם ולא העץ הבור הזה, שהוא אדון היער, ולא אותו עץ
קטן, אך ללא שום יעילות. עד שלבסוף, כשזעמו היה כבר כה גבוה
שלא היה ניתן לעמוד בו, הוא רתח ממנו, באותו זמן התלקח הזעם
ואש לוהטת תפשה את פאיופיר. הלהבות של זעמו הבוער של העץ גברו
וגברו, לא עוד היה מכובד ונבון העץ, לא כאשר הוא עומד בלהבות.
לאחר מספר שניות עברו הלהבות לעץ שלידו כך שגם הוא בער והוא
העביר להבא, וכך הלאה עד שכל העצים ביער בערו, ורק צעקותיו של
פאיופיר, רק צעקות האימים גברו על רעש האש. זמן מה לאחר האש
כבר לא נשאר אף אחד ביער הענק, אבל החיים החלו מחדש, מתפתחים
ומולידים עוד יערות קטנים, ועד הימים האלו ממשיך זעמו של
פאיופיר לבעור ביערות.