הייתי אולי בן 12. זה היה ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. כמובן
שהלכתי לטקס. ההורים שלי היו בחו"ל באותה תקופה אז הלכתי לבד.
הטקס התחיל והקשבתי לכל מילה. הסטתי את מבטי סביב ואז נתקלתי
בה. היא ישבה בצד, בוכה. היא הייתה גדולה ממני. בת 14 נראה לי,
אולי 15. היא הייתה כל כך יפה. רציתי לגשת אליה אבל התביישתי.
כל הזמן חשבתי איך אתחיל לדבר אתה. רציתי לדעת למה ילדה כל כך
יפה בוכה, ולמה היא יושבת לבד, בצד, עצובה כל כך. הרגשתי לא
נעים להתחיל אתה בערב יום הזכרון, אבל מצד שני הייתי חייב.אולי
כבר אגש אליה? מה כבר יכול להיות?
התקרבתי אליה קצת. עמדתי ככה, קצת מרוחק, כדי שלא תסתכל ישר
לכיוון שלי. למה היא בוכה לעזאזל?  אולי איבדה את אביה או אחיה
במלחמה?  איפה קרובי המשפחה האחרים שלה?
חצי טקס כבר מאחורינו. כבר התחילו לקרא את שמות הנופלים לפי
סדר ה- א'-ב'. ידעתי שאין לי הרבה זמן והחלטתי בשנייה אחת של
אומץ לגשת אליה. לפתע נסגתי לאחור. עלה במוחי רעיון: אני אציע
לה לשתות מים. למזלי, הבית שלי היה לא רחוק ממקום הטקס. רצתי
הבייתה כמו מטורף, לקחתי שתי כוסות פלסטיק חד פעמיות ובקבוק
מים קר שהיה במקרר. חזרתי חצי בריצה, חצי בהליכה, כבר לא נשאר
לי כוח, וחלק מהדרך הייתה עלייה. הגעתי לשם מזיע כולי, מתנשם
ומתנשף.  יופי! עדיין לא נגמר הטקס. מקריאים עכשיו את האות פ'
וזה אומר שהם די קרובים לסוף. נחתי קצת והסדרתי את הנשימה,
ואז, בדיוק כשרציתי לגשת אליה כבר, ראיתי אותה יושבת על הספסל
בצד, אוחזת כוס פלסטיק בידה, ולידה יושב מישהו, אולי החבר שלה.
הוא היה גדול ממנה, לפחות בן 16, ביד אחת החזיק בקבוק מים וביד
השנייה הוא חיבק אותה. היא הניחה את ראשה עליו ואני הרגשתי כל
כך עצוב באותו רגע. חזרתי הבייתה ונכנסתי למיטה. לא נרדמתי. לא
יכלתי להרשות לעצמי. לו רק הייתי ניגש אליה קודם...

מאז, כל שנה, כבר שנה שלישית, אני לוקח איתי בקבוק מים
מינרליים קטן לטקס.